בחורה רגישה

 

לפני כמה ימים נתקלתי בסרט על חיי ישו הנוצרי. כמו שאני עושה בדרך כלל עם סרטים מהסוג הזה, התעלמתי והמשכתי לחפש סרט שווה לצפות. אבל משהו בפנים שעל כרוז הסרט משכו את תשומת לבי. אלה היו פנים מאוד רוחניות, נעימות, והן גרמו לי להרגיש חיבור.  שם הבמאי של הסרט: פרנקו זפירלי. איטלקי. אז יצ שראיתי את כל הסרט, "ישו מנצרת", 387 דקות שמחולקות ל-4 חלקים. ומאז, אפשר לומר, עברתי סוג של תמורה. אני לא אדם דתי, כן בפאזה של עניין בדתות. היהדות היא כמובן הבית, הזהות שלי ושל כולנו. כל מי שמסוגל לקרוא את העברית בה אני כותבת . אבל דמותו של ישו, שתוארה בסרט העדין והמטורף הזה, כל כך נגעה ללבי, שלא יכולתי אלא להתחיל לקרוא בברית החדשה. בנעוריי קראתי את זה מתוך חוב השכלה. אבל אין ידיעה שכלית שווה יותר מדי בלי ידיעת הלב. אני שבה ונזכרת בסצנה שקרעה את לבי, כשישו היה גבוה על הצלב, והחליף כמה מילים בקושי עם שכניו לצליבה, לאה ונחוש. למטה מביטים בו כל אוהדיו, אמו ותלמידיו, ולא מפסיקים לבכות. אז השעות המשיכו לרוץ ובאיזשהו שלב כולם הפסיקו לדבר. ישו עדיין היה צלוב, והרגיש כאבים בלתי נתפסים.  והוא בן אדם, סך הכל בן אדם. לא משנה איך הוא קורא לעצמו ומה הוא חושב. והרגע הזה שבו הוא הבין פתאום שהוא אדם, שהוא סך הכל אדם שצלוב עכשיו כמו אחרון השודדים וייסוריו ועליבותו וחרפתו הם מן הצגה לכל ההמון שאיננו מבין ואינו שומע את מה שיש לו לומר, והוא מפנה את פניו בקושי ואומר, במן מלמול: "אלי אלי,,,למה עזבתני". קצת מפקפק בעצמו אבל  עדיין מאמין. 

   
                   
                

 

 פשוט התחלתי לבכות…כל כך הבנתי אותו באותה נקודה. ולא היה אכפת לי, על הזין שלי, אם זו דמות ואם הוא התקיים ואם הוא לא התקיים, ואם הוא בן האלוהים ואם הוא סתם בן של נגר שהחליט שהוא כזה. ולא אכפת היה לי אם הוא חכם זן שחלם שהוא פרפר או פרפר שחולם שהוא חכם זן. והבנתי שישו הוא המבשר האמתי של המודרניות…שהוא פשוט אדם שקם ועשה מעשה. וזה נגע בי נורא. ופתאום הבנתי את כל הספור שלו אחרת לגמרי. לא בדיוק באופן הפגאני שמיליארדי מאמיניו ברחבי העולם אולי ראו אותו כל ההסטוריה, אלא שהנה קם לו אדם פשוט, לא בן של מלך ולא בן של רב ולא נסיך ולא בן של ראש הסנהדרין או ראש חמולה, שום דבר, אדם פשוט, בן של נגר, אדם נחוש שפניו מאירות מיומרה, ואומר שהוא בנו של אלוהים ויש לו מה לומר לחבריו בני האדם אז בואו תשמעו – ואז הורגים אותו. וככה נפתחת הנצרות. האדם לקח את אלוהים ושם את מילותיו במילותיו של אדם רגיל, שסובל וכואב כמו כולנו, ואז הורג אותו. הצורך של האדם להרוג את אלוהים, כי אלוהים, פאינג שיט, מי לא היה רוצה פעם אחת לפצוע אותו על זה שנתן לנו חיים? ולמה אנחנו פה בכלל, מתגלגלים, כואבים, קמים, צוחקים… עד שישו בסרט השתתק לגמרי. וראיתי את תלמידיו, גמורים מצער, אבל מלאים אמונה. מקווים כל כך שכמו שהצליחו להתגבר על אלוהים ולהרגו, כך יצליחו להתגבר על המוות. וישו יקום לתחייה. ישו, בן של אשה בשם מרים שנשאה לנגר ואולי התעסקה עם חייל רומאי ואולי אלוהים בא והפרה אותה כשהיא בתולה. מי יודע? והאם זה משנה? 

 

ומאז אני ככה. ננגעתי, משהו בלב שלי זז. הדת הגדולה בעולם. סתם, לא יודעת, מצחיק. מטורף אפילו. אם חושבים על זה שהיהדות הייתה תוצאה של כל מיני אנשים, האבות ואז משה ואז דוד ואז…וכו וכו. והאיסלאם והבודהיזם נוסדו על ידי דמויות בכירות כל כך, מוחמד הגיע ממעמד ומשבט מכובד מאוד. ובודהה היה נסיך.  וישו היה רק בנאדם רגיל, סתם אדם כמוני. את הקטע של הסבל שלו עבור הסבל של כולנו, או האינקרנציה וכל זה אני כמובן ממש לא מתחברת. זה החלק הפגאני שהנשמה שלי די דוחה. ואולי כל נשמה מודרנית תדחה. דווקא הטקסים הדתיים הם תמיד החלק אליו אני הכי פחות מתחברת. מבינה, כן. אבל לא באמת מתחברת. זה מה שעומד מאחורי, העקרון. הרוח של ישו היא בסופו של דבר רוח הקדמה. דווקא המעשה שלו, של האדם המגלומן והפשוט והמרדני והלא מובן הזה, דווקא הוא הוביל בסופו של דבר את העמים הכי רצחניים, אלו שמהווים את שיאה של הציביליזציה, אלו שפנו בסוף גם לאתאיזם. ואולי זה גם היה המסר של ישו, שאנשים כשלו להבין: אני בן של אלוהים, תהרגו אותי, תהרגו את אלוהים.  תהרגו כמו גנב, תלוי על הצלב, חיוור, משוקץ, עלוב, בן של נגר. תהרגו את אלוהים ותהיו בני אדם זה לזה, ותתחילו לחיות בלעדיו. ויום אחד כשתתהו איפה הוא, אולי, אולי תגלו שחזר. אם יתחשק לו. ובנתיים, אם החיים מביאים לכם סטירה, תגישו את הלחי השנייה. כי ההסטוריה קודם באה טרגדיה אבל אחר כך, חוזרת בצחוק. 

 

 

4 מחשבות על “בחורה רגישה

  1. כל הכבוד לך כתבת מדהים. הסיפור של ישוע (שהיה יהודי – בואי לא נשכח את זה) הוא באמת סיפור אנושי יוצא מהכלל, ואפשר להתרגש ממנו בלי לחשוש שנמיר את דתנו. מומלץ לכל אחד לקרוא את הברית החדשה והקוראן, כדי להבין טוב יותר את העולם שאנחנו חיים בו. אגב – ב"אחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי יש פרק מפורסם על האיקוווזיטור הגדול, שמספר על כך שגם כאשר ישוע יחזור, בני האדם ישובו ויהרגו אותו…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s