אינטואיציה

 

עם השנים האינטואיציה שלי מתדייקת כמו לייזר. קצת כמו שכתבתי בפוסט למטה על יכולתו הפנומנלית של הנשיא המטורלל של אמריקה, מר טראמפ, לקלוט את חולשות יריביו בקרבות ובזירת המשחק הלא נגמרת, להבדיל, האינטאיציה שלי מרחשת לה. לא תמיד, חס וחלילה, אבל עם השנים אני רואה שהנטייה החזקה ביותר בנשמתי היא האינטואיציה לקלוט דברים בטרם הם כופים עצמם על כולנו. הכוונה לא(!) שאני רואה איזה חזיונות (פחחח) אלא שמבין אלפי הנתיבים שאת קצותיהם אני רואה, כפי שכולם רואים, אני איכשהו יודעת מהו הנתיב שיוביל את המגמה. 

הבעיה הגדולה היא כמובן הדברים שאני לא רואה. הדברים שאני לא יכולה להבין, להרגיש, לחוש, וואטאבר. האפסות שמכה בי כל פעם שנדמה לי שאותה אינטואיציה מהוללת תתן לי איזה יתרון. הרגש הזה, האפסות, מאט אותי וגורם לי להרהורים בלתי פוסקים.  אם אדם יודע להכין פסטה בצורה פנונמנלית, זה לא אומר שהוא יודע לנגן על קלרינט בצורה פנונמנלית. החולשה היחסית בדברים רבים כל כך, אי היכולת שלי לדייק בטווח רחב כמו שהייתי רוצה, אלו מצערים אותי וגורמים לי לפקפק בעצמי. ובעיקר ,להתכנס ולוותר על דחיפת האג'נדה בכיוונים שהיו יכולים להועיל מבחינה מוסרית. למי אכפת אם מישהו יושב בביתו ו"רואה" או "קולט" משהו? למה זה טוב? זו השאלה שאני מרבה לשאול. היכולת לקלוט דברים לפני שהם עולים על הבמה גם מאוד לא מתגמלת. כי מי זוכר שמישהו ראה את זה קודם? ותכלס, למי אכפת?  מה היתרון שהכשרון הזה מביא במשחק החיים? לא ברור בכלל. 

 

ולכן אני לא מצליחה לאהוב את עצמי כמו שהייתי רוצה. אני גם לא חושבת שאחרים. אהבה היא דבר יקר בעולמנו המתפוצץ מאנשים. הערכה וכבוד, תמיד היו יקרים.  אני מרגישה כמו הקוסם הזה שהתקבל להוגוורטס ומנסה להבין למה טובים כוחות הקסם שלו?  אוקי, אז יש לי אינטואיציה. כל עקרת בית או נהג מונית חושבים ככה. לעתים הם גם צודקים. אז במה טובה האינטואיציה שלי?  בסך הכל היא מפרידה אותי מאנשים. בקרב אינטלקטואלים או אנשים מהמעמד הגבוה בחברה, ההתעקשות שלי על התבוננות "פופוליסטית" והנטייה לחבב ולנהות אחרי ההמון, והתרפקות עליו, נתפסת כאיוולת. ובקרב אנשים רגילים ולא אינטלקטואלים, במילא אין עניין רב במרכולתי. לפעמים כן, אבל בגדול אנשים רגילים יותר עסוקים בלחיות או לשרוד, פחות לנתח ולבנות תיאוריות. 

 

מישהי שעבדה אתי פעם אמרה לי: "יש לך תחושת אמת מאוד חזקה. זה יכול גם להיות בעוכריך".  אין ספק, אחת הבעיות הגדולות היא שמישהו עם אינטואיצייה מפותחת יתחיל להפריז בהערכת עצמו. זה סך הכל אנושי, לא לשים לעצמנו גבולות מדוייקים. לפרוץ גבולות, בעיקר עם עצמנו.  ולכן אני לרוב שקטה לגבי מה שיש הרבה לומר עליו.  וגם כשאני כבר אומרת, זה יוצא לרוב בגמגום. לא כמו שהייתי רוצה.  

רגע חמוץ

 

כואב לי מה שאמר דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, לכתבת "מורנינג ג'ו" מיקה ברזינסקי. וכן, כואב לי על היחס שלו לנשים רבות בכללי.  טראמפ הוא שליח, הוא יודע להעביר מסרים ברמת גאונות שמשיקה לגאונותם של מוצארט ובטהובן בכתיבת סימפוניות. נניח. אבל טראמפ לא יודע לקחת עמדה מוסרית ולטפח אותה ולפתח אותה. הוא לא יודע לקחת אחריות מוסרית ולהתעלות. הוא שומר את הכישורים האלו לילדיו ואחיו, למעגל מאוד צר של אנשים אותם הוא אוהב. והוא לא פועל או יפעל להרחיב את מעגל האהבה. הוא יודע להרחיב את מעגל השיח באופן גאוני, בלתי נתפס, שרובנו עדיין מתקשים להבין. לא את מעגל האהבה.  הוא פועל מאינסטינקטים מדוייקים כמו לייזר, של מאפיונר שטיפס לראש הפירמידה וחיסל את מתחריו. יש לו חוש ריח של כלב ציד, וכשהוא צולף הוא תמיד פוגע.  ולפעמים כשהוא טועה, הוא פשוט נוהג לעבור לעניין הבא. אנשים מפרשים את זה כבריחה, וזה נכון. אבל זו גם הודאה שלו שאינו מסוגל לקחת אחריות מוסרית, גם כשצריך.  זו הדרך שלו להגן על עצמו ולפעמים להגן על האנשים בהם פגע.  

 

הוא לא מסוגל להתנצל ולקחת אחריות מוסרית בסיטואציות שהוא תופס כחלק מהמשחק וחלק מהציד. זה כשל מוסרי ואנושי שלו, כשל שבניגוד למה שכולם חושבים, הוא כן משלם עליו. הוא סיפר פעמים רבות, גם בספרו "אמנות העסקה", שהוא חי בחרדה. חרדה היא לפעמים צורה של מצפון. יש לו מצפון, הוא לא חייב לדווח לכל העולם מה המצפון שלו אומר. אני מאמינה שיש לו מצפון, אני מאמינה שהוא מתחרט על פגיעה באנשים, לפעמים, כשהוא לא בורח ומוחק אותם. אבל זה לא מספיק. לפעמים זה לא מספיק. נשיא ארצות הברית לא צריך לדבר כך אל כתבת, אישה לא צעירה שכנראה עברה, כמו נשים רבות שרוצות להופיע בתקשורת אחרי גיל 40, סוג של התערבות פלסטית. זה לא מגיע לה. אני מקווה שהוא יבין שהוא שגה, כמו שהוא הבין והודה ששגה במקרה של קלטת "אקסס הוליווד" והאופן בו הוקלט מדבר על נשים. זה יהיה הפסד עבורו כאדם וכנשיא ההולך ומתגלה דווקא כאמיץ ומפתיע. וזה יהיה גם הפסד עבור נשים שתמכו בו ושמחות בהצלחתו.

 

 

 

התפרסם איזה מאמר בניו יורק טיימס, משהו בסגנון "מהגרים מפחדים לבקש טיפול רפואי בעידן טראמפ". למעשה הכותרת הזו היא הסוואה לתיאור הבא: מהגרים לא חוקיים מתקשים להשיג גישה לטיפול רפואי בעידן טראמפ מאז החמרת האכיפה על החוק נגד שהייה בלתי חוקית. וכן הדאגה מגירוש. 

 

המאמר הזה עצבן אותי מהכיוון השמאלי והליברלי שהוא לקח, אבל אחרי מחשבה נוספת ונסיון להביט על העניין גם מהזוית הרחבה, עצבנה אותי גם הגישה הימנית רפובליקאית לנושא. אני אסביר: הקטע הליברלי מעצבן כי כמובן שאלו אנשים שעברו על החוק בעצם שהייתם ה'בלתי חוקית' בארצות הברית.  המדינה מתמודדת עם מערכת בריאות איומה ומחירי בטוח רפואי מאמירים, שרבים מאזרחיה מתקשים לשלם. הציפייה שידאגו למהגרים בלתי חוקיים היא צינית ומעודדת עוד מעבר על החוק וחציית גבולות.  מצד שני, מקסיקו היא מדינה ענייה ונחשלת (יחסית) גם בגלל קרבתה המרה לארצות הברית.  ארצות הברית קרעה ממנה טריטוריות במהלך ההסטוריה המשותפת שלהן, ובאופן כללי התייחסה אל מקסיקו כחצר אחורית. בעיות הסמים הנוראות במקסיקו הם גם תוצאה הגיונית לשוק עצום ועקבי לסמים מסוגים שונים בסוגים רבים של אוכלוסייה בארצות הברית.  הפשע הזה כמובן דוחף מקסיקנים רבים לשפר את חייהם ולחצות את הגבול בין העולם השלישי לעולם הראשון.  קשה להאשים אותם, מבחינה אינדבדואלית זה הדבר הנכון לעשות. במחינה מערכתית זה יוצר קטסטרופה.  

אז מה הפתרון ? הבעיה הגדולה היא שמדינות המערב, העולם הראשון, לא ישקיעו כסף במדינות זרות וינסו לעזור להן באמת, אלא בשני מקרים: אם מדובר במדינות מערביות אחרות שנקלעו למשבר. או, אם זו השקעה שיוצרת עדיפות אסטרטגית צבאית וכן הלאה (כמו בישראל או דרום קוריאה)  או השקעה שמניבה הרבה כסף לתעשייה המקומית.  במקרה של מקסיקו, אף אחת מהאופציות הללו לא מתקיימת.  לארצות הברית אין אינטרס אמתי לעזור למקסיקו לשפר את הכלכלה התשתיות והחברה, מה שהיה בולם את ההגירה מכיוונה במידה משמעותית. מאחר שאין אינטרס כזה (ומאמרים בניו יורק טיימס לא ייצרו אינטרס כזה) נותר ללכת עם האמת עד הסוף, להשתדל לגרש כמה שיותר מהגרים לא חוקיים, להטיל קנסות על העסקת אי חוקיים, ולשמור טוב מאוד על הגבול מפני חדירה מבחוץ. כלומר המענה במצב הנוכחי יהיה עקביות. לא מצב של דלת מסתובבת, אלא מאבק עקבי במניעה, בשמירת החוק ובהתמודות עם המצב הקיים והפחתת כמות השוהים הלא חוקיים על ידי גירוש.  הדבר כמובן צריך להתבצע בצורה מאורגנת ומסודרת, תוך התחשבות בנסיבות. 

זו גם הסיבה שוונצואלה ומצרים, מדינות שהתקיימה בהם כלכלה ויציבות שלטונית סבירה לפני מספר שנים, תקועות במצבן העגום.  אין מנגנון שיוצר ערבות במדינות עשירות יותר כך שאלו ייאלצו לעזור להן לצאת מהלולאה. סבל יכול לחולל תגובה, אבל לא אסטרטגיה ארוכת טווח שכרוכה בהשקעה כלכלית ומעורבות במדינה זרה.  זה לא היה קיים בעבר וכנראה לא יתקיים בעתיד. זו הסיבה שהגלובליזם לא באמת יעבוד, והלאומיות עולה. אנשים רוצים להצליח על חשבונם של אנשים אחרים, ואומות הצליחו במשך כל ההסטוריה ורוצות להמשיך להצליח, על חשבונן של אומות אחרות.  זה לא בגלל שאנשים מחפשים אכזריות, אלא שבמשחק יש מנצחים ויש מפסידים.  החלשים מפסידים והחזקים מנצחים. המערכת היחידה שהכניסה למנגנון הרציונאלי הזה שיקולים לא רציונאליים באופן עקבי ומערכתי, היא הדת. אבל הדתות כעת אינן חזקות. הן מתחזקות, וייתכן שכשיגיעו להבשלה אז דברים יתחילו להשתנות. כרגע הן עוד לא בנקודת המקסימום המקומי.  אם הדתות יעלמו ויהפכו להיות אמונות של אנשים אמידים שהולכים לעשות יוגה על שטיחון, או לחילופין מסורת נוסטלגית גרידא, הן לא יוכלו להשתתף במשחק הפוליטי ולא תהיה להן השפעה (גם על דרך החיוב בהליכה אחריהן וגם על דרך השלילה, כמובן, במאבק נגדן) . אני מאמינה שלשלילה ולחיוב על הדתות להמשיך להיות חלק מהזירה האנושית גם ברמת הפרט וגם ברמת הכלל. כמובן שהן עוברות שנויים עצומים וימשיכו לעבור שנויים עצומים. ולא, לא דברתי אפילו מילה אחת על אלוהים. דת היא עניין אנושי בעיקרה, אלוהים לא. הקצה האנושי היחיד באלוהים הוא שמו. על פי מה שידוע לנו.  חוץ משמו אין אנחנו יודעים עליו משהו קונקרטי. 

 

נחזור לדתות.  מבט מהיר בהסטוריה מבהיר שהן לא מנעו אכזריות, לא בין אומות ולא בין אנשים. פעמים רבות נרתמו מניעים אישיים לסוסי האמונה השועטים, ובפועלהמניעים האישיים שעטו קדימה והדת מיהרה אחריהם. לא תמיד ברור מה קדם למה. על כל פנים, הדתות בצורתן הקלאסית נעלמו מחלקים רחבים של העולם וכנראה מסיבה טובה. יש חזרה אמונית כללית וצורך ברוחניות, ולכן יש לקוות שהדתות שעולות יהפכו להיות מתוחכמות יותר ויצליחו להתקשר עם היצר האנושי, הפרטי והקולקטיבי, באופן נבון. היהדות עשתה את זה, אומרים שגם חלק מדתות המזרח. אולי זו הסיבה שהן שרדו והן מתבגרות וצומחות. לגבי הנצרות והאיסלאם, גם הן מתבגרות, אבל האיסלאם נמצא רק עכשיו בגיל ההתבגרות וזקוק באופן קיצוני ליד קשה. הנצרות בסך הכל משתנה לטובה במקומות רבים. יש הרבה עבודה, זה נכון, אבל היא מתפתחת. 

 

נחזור למאמר בניו יורק טיימס . 

אני אוהבת את הזמרת הזו  

 

יש בקול שלה דרמה נעימה, כמו רוטב חמוץ מתוק … שיר מעולה. אה כן, והיא עושה קיסריה בגיל 23

 

 

   

 

 

 

 

זחילה

שובר לי את הלב לראות אותו, בין דפי העיתון. יפה כל כך, עדין. וקצת מתחתיו, יפה,חומק, עוד בחור עמו התרועעתי . עלי להפסיק להסתובב עם אנשים ידועים, בצורה זו או אחרת. עלי להפסיק.

אני מרגישה כמו מפתח שנשבר עם הכניסה למנעול.

 

אולי אין טעם להתפתח ביצירה, הוא כבר יעשה את זה יותר טוב. איזו חשיבה נשית . אולי אין טעם . וזה נורא .אני נזכרת בדברים של פלאת', "הלילה פגשתי גאון". ותמיד יש לי הכשרון הארור למצוא אותם, למגנט (לפחות לזמן מה),ללא בדל של ספק. מאלו שהכל מודים, הכל רוכנים עם הוודעם. ואיפה זה משאיר אותי? איפה זה פאקינג משאיר אותי?

 

בלילה, זוחלת כמו חילזון . חיוורת. מתעתעת , כאילו יש בי. כאילו יש בי משהו. ואין בי כלום. ואין בי כלום. והרי עוד כמה שנים, עוד כמה והעור היפה ירפה. והשיער יבש. ולא יהיה כלום חוץ מזיכרונות.   כמו גיישה שזכתה לשעשע את הנכבדים. שיער שחור , זרע מבריק על סאטן השמלה.  מראה מול מראה.

 

זה כמעט פרוורטי שהנסיכה הביישנית מהאגדות, מושכת אנשים כאלה. כאילו למה? בדיחה הפוכה.

 

והייתי נותנת את חיי עבורו.

 

למעשה, כבר נתתי.

 

 

7/7/2009

 

אין דבר שהכין אותי להתפרצות המיניות שלי בשנות השלושים לחיי. שמעתי כל מיני דברים, אני זוכרת, אבל בכל זאת…וואו.  שנות העשרים היו חיוורות ועלובות לעומת זה. הגוף מדהים אותי. למרות שאין מה לעשות, הייתי הכי יפה בגילאי העשרים, אם את שומרת על הגוף והפנים וממשיכה להיות כוסית אז החגיגה מתחילה אחרי 30. מלא נשים משמינות וכאלה, מזניחות את עצמן. או בגלל הלידות. אבל יש כאלה שלא, כמובן. תלוי בגנטיקה וכוח הרצון. אני רואה בנות בעבודה שלי אחרי שילדו, חבל על הזמן. כמו חביות.

 

 הבעיה שמונוגמיה באמת קשה. בן הזוג בחו"ל ואני מסתובבת ברחובות העיר ורואה גברים חתיכים, חלקם עם כסף וכו. הנשיות שלי הייתה די אנוכית במובן שלקחתי מכל אחד מה שאני צריכה.  איזה מכוניות יש בעיר עכשיו, חבל על הזמן. והגברים…תל אביב אחת הערים הכי זמינות בכל מובן שהוא. מין, אוכל, מסיבות. זה קשה.  מזל שאני לא צריכה לסבול מהאפקט הנלווה, שזה אומר דיכאונות פוסטמודרניים וכאלה.  היהדות נותנת לי גלימת הגנה. מדליקה נרות בערב שבת, מברכת, ומאמינה במה שאני אומרת. ככה אני יכולה להיות חופשייה. אפילו קניתי סידור קטן בנוסח ספרד, שכולל תהילים.  לפעמים כשאין לי מילים, המילים של דויד המלך נותנות לי אור.  ולפעמים הספר סתם מוטל על השולחן, מהדק דפים.  ובמקרה גם הברית החדשה שוכבת בדיוק על השולחן. ישו הזה, חבל"ז.

 

הקטע זה לא לצאת לפאב ולעשות מה שבראש שלך. הקטע זה לצאת לפאב ולעשות מה שבראש ולהיות שמחה ושלמה באמת עם מי שאת. הקטע זה לא להיות בדיכאונות פוסט מודרניים וללכת לפרנס פסיכולוג/גורו. הקטע זה להתפתח רוחנית בלי לפצוע את הנפש ובלי להיות תלוי במישהו אחר. הקטע זה להגן על עצמך ולהמשיך להתקדם ולהתפתח ולחקור. ברגע שהכרתי באנושיות שלי, בצורך להיות צנועה מול העולם,  נפתחו לי שלל אפשרויות. אפשר להגיע לזה גם בלי לעמוד מול אלוהים. הדורות הקודמים של החילונים לא היו צריכים את זה למשל. אבל הדור שלנו כבר מקבל הכל לפרצוף. כל האמת לפרצוף.  לא חושבת שיש לי את כל התשובות, חלילה. אבל יש קצת. יש לי קצת אמת בכף היד, והיא מאירה אותי ומגנה.  איך זה קשור להתפרצות המיניות ?  ככל שהרוחניות של אדם עולה, כך המיניות שלו. וחוץ מזה אצל נשים זה כך. בכלל לא אומר שאדם נותן בטוי לדברים האלה. לא, אני לא עושה כלום עם הגברים והערגות. אני שומרת את מחשבותיי לעצמי

 

 

 

 

 

 

 

     

 

 

ערגה

 

עברתי קרוב לשבוע הספר. פתאום, ערגתי לאינטלקטואלים. לאנשי הסוודר 🙂  נזכרתי שברחתי מאלו אז, בגיל 26. הרגשתי שאנשים לכודים בעצמם ומנותקים, מה שנכון גם פוליטית, ולהיות אינטלקטואלית היה גוזל את החירות שלי.  חפשתי דרך להפסיק, ו"להגר", אז התחברתי לרב ולכל מיני תכנים כאלה, יהדות, מסורת (כמו חלק מהמשפחה שלי), והם דחקו את האינטלקטואלית לחדר קטן. היא נשארה שם, לפעמים אני פותחת את הדלת והיא מתבוננת בי, בעיני כלבלב. אני ממהרת לסגור את הדלת ולהמשיך בחיי. 

 

זיהיתי את מצב האינטלקטואלית בצורה סוציולוגית. כביכול. אז רובם אשכנזים חילונים שאוהבים חורף. אז מה? וכן, כמו בכל קבוצה גם קבוצת האינטלקטואלים עונה על מנגנוני כוח פשוטים (נשים – יפות וצעירות, גברים – חזקים ובעלי מעמד מוקפים בנשים, היתר משרתים את קבוצת העליונים). ברגע הזה נשבר חלק מהקסם. כאילו מה, זה שמישהו קורא ספרים לא אומר שהוא לא קוף שעבר אבולוציה.   

 

כשהתחברתי למילייה של אלו שנוסעים לאומן ומסורתיים, וכן רוב ספרדים (לא רק), הרי גם שם משחקים מנגנוני כוח. הם קצת אחרים מקבוצת האינטלקטואלים, אבל מנגנוני הכוח חזקים וברורים לכל. למה שם זה לא זעזע אותי כל כך?  אני חושבת שמלכתחילה לא האמנתי להם כמו שהאמנתי לקבוצת המקור. קשה לי להודות בפני עצמי שפעם הייתי אינטלקטואלית.  אף פעם לא באמת, אבל עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ. האמת שככה נוח לי בכללי, אני לא אוהבת להיות בכל כולי בתוך קבוצה או תחום אנושי. אני מרגישה שזה מאיים על החירות שלי, החירות להיות לא מוגדרת או החירות לא להבין, או החירות לעמוד במרחק. 

 

מה יש באינטלקטואלים שגורם לכל כך הרבה שנאה (ושנאה עצמית) ולכך כך הרבה מילים? אלו אנשים שכותבים הרבה, אז אולי יש סיבה. חושבת שהם אמיצים, אחרי הכל. חושבת שהם קבוצת מיעוט והם תמיד ידעו את זה. גם כשפוליטית ידם הייתה על העליונה. הם ידעו שהם על זמן שאול.  חושבת שיש בהם הרבה טוב שאני היום מוקירה. דווקא כשהם כבר לא לגמרי בעמדות הכוח בחברה.  יש בהם הגינות, יכולת לימוד, סקרנות רבה. יש בהם אסתטיקה זרה למרחב האזורי. יש בהם הרבה חיפוש וצורך להבין את העולם. והם מטילים ספק, הרבה הרבה ספק. לכן הם נאחזים בעצמם, אני חושבת. האינטלקטואלים חיים לפי דקארט: "אני חושב משמע אני קיים", אבל אלו של זמננו חיין פשוט לפי: " אני – משמע אני קיים". כלומר הם קצצו את הקביעה הדקרטית והשאירו פשוט את האני.  החושב וכל זה קצת פחות משנה. הם מאמינים בעצמם, אבל לא כמו שאנחנו מפרשים. פשוט כל מה שיש להם זה הם.  אני כבר לא שונאת את האינטלקטואלים התל אביביים.  וזה טוב 🙂

 

 

 

     
    

 

שעת היצורים

 

'מושא ענייני' החדש, אם לקרוא לו כך, הוא הפוליטיקאי הבריטי השנון והלא צפוי ביותר כיום, בוריס ג'ונסון. בעבר כיהן כראש עיריית לונדון, כיום שר החוץ הבריטי, בממשלת תרזה מאיי. ולא, הוא לא מקבילו של דונלד טראמפ! מדובר באישיות אחרת לחלוטין  

 

       

 

כן, הוא נראה כמו גמד שצמח לממדים מפתיעים, מדדה תמיד בחליפה קטנה על גופו, וממלמל דברים שאת חלקם אינני מבינה 🙂  אבל יש לו קסם.  ויש לו תהילה. והוא  מצחיק.  נכון לעכשיו, עם החלשותה של ראש הממשלה הגברת תרזה מאיי (אותה אני מחבבת מאוד), יתכן שהוא מתחיל לבדוק אפשרויות.  אני סבורה שמפלגת השמרנים בבריטניה לא תתקשה כל כך ביצירת הממשלה הצרה שלהם עם מפלגה נוספת, קטנה, אליה הם חברו כדי להשיג רוב. ובכל זאת הבחירות הללו הדגישו שמאיי היא עוד לא מנהיגה חזקה של ממש בבריטניה. למעשה, גם דונלד טראמפ הוא לא הרונלד רייגן האמריקאי שנבחר ברוב קולות. הוא נבחר בדוחק. וגם מאיי נבחרה כך.  דברתי בעבר על משבר המנהיגות במערב. אני מניחה ששניהם מהווים אינדיקציה בדיוק לזה. 

 

בוריס ג'ונסון לא רוצה (בינתיים) את תפקיד ראש הממשלה. לו רצה, יש להניח שהיה זוכה (ברוב דחוק). יתכן שבעתיד ישנה את דעתו. אבל הוא לא רוצה להתלכלך במקרה שהברקסיט יתנהג בצורה קשה או בלתי אפשרית פוליטית. הוא לא רוצה לשלם מחיר מוגזם על תמיכתו בבריטניה גלובלית, עצמאית וכו. כשיגיע הזמן הוא ילך על זה, אם יתחשק לו.  אה כן, וכמובן שגם הוא מזל תאומים.  וגם הוא יוצר כאוס משעשע בכל אשר יילך.  זו התקופה וזו מנהיגיה. בכל מקרה, כדאי להמשיך לעקוב, הוא דמות משעשעת שאין כמותה. הוא גורם לאנשים לחייך. וכמו שקבעתי ברשימתי מנובמבר 2015, שקדמה לעלייתו של טראמפ, "הריאליטי הגדול מכולם":  הומור הוא לא אמצעי – הומור הוא ערך. 

 

 

 

 

מרגישה שהעניין שלי באמנות יורד… פעם באמת האמנתי בדברים האלו.  היום, כשאני עובדת וכו, הקמתי בית, ויותר בתוך העניינים, מרגישה באמנות משהו מנותק (מהחיים).  יש אנשים שיכולים לשחות בבריכת הדמיון ולשלות אוצרות וזהב. אבל אלו מעטים. אנשים כמו בוב דילן, למשל. אנשים כמו סול בלו, או אולי דון דלילו וכו.  אנשים שמלכתחילה הקיום שלהם קל, נייטרלי, פחות אורגני. אנשים שמלכתחילה באו לעולם כדי לדבר ולכתוב ולעטוף אותו. אנשים שבריכת הדמיון מאפשרת להם לשחות או לצוף אבל לא לטבוע.  יש גם אנשים רגילים שיודעים לעשות את זה. אבל הסגנון הדמיוני המילולי וכו, שריקה בחושך, כותבים מהסוג שמעניינים מעצם היותם, זוהי מתת שנולדים איתה. זוהי דרך בה אנשים אלו מתמודדים עם המציאות. אי אפשר לבחור להיות כזה, כמו שאי אפשר לבחור להיות בעל עיניים כחולות.  בפוליטיקה יש גם דוגמאות לדמויות מהסוג הזה, למשל בוריס ג'ונסון או דונלד טראמפ. אפילו ג'רמי קורבין.  זה סגנון מסויים, סגנון שמחייה ומביא חיים ומעורר את הנשמה לכל אורכה.  המפגש עם סגנון החיים של האנשים שציינתי, אפשר לנפש שלי, שהיא יחסית עדינה ורגילה, להתחבר לנשמה שהיא יחסית חזקה.  החיבור נעשה דרך הדיבור, דרך הליכה בעקבות האותיות. זה מה שמאפיין כותבים/מוזיקאים/פוליטיקאים מהסוג שהזכרתי, הם משתמשים בשפה כדי להחיות.  ואכן, החיים מגיבים. החיים מתפרצים בכל הכוח. אבל עם הזמן אני מבינה שהכרתם רק רק מביאה לתסכול. כי אני לא כמותם. זה כמו שאדם סיני ירצה להיות מערבי, או בחורה לבנה תרצה להיות לטינית. לא משנה כמה ירצו, או אילו פרוצדורות יעשו, הם לא יהפכו להיות מי שהם לא.  בחורה לבנה לא תהיה לטינית, בחור סיני לא יוכל להדמות לאדם מערבי. 

 

לכן מאסתי בבוב דילן ושיריו. המילים שלו כבר לא מדברות אלי, והרוחניות שלו כבר לא עושה לי את מה שעשתה פעם. שמעתי את נאומו לפרס הנובל לספרות 2016, ולא שמעתי שום דבר חדש. הוא חי חיים טובים סך הכל, ולא באמת חי.  החיים האמתיים קשים למדי ומי שיכול לצוף צף. הוא כמובן צף. וזו מתנה שלא קשורה לפרס זה או אחר או לאלבום זה או אחר. הוא צף וזהו. אז שיצוף.