אינטואיציה

 

עם השנים האינטואיציה שלי מתדייקת כמו לייזר. קצת כמו שכתבתי בפוסט למטה על יכולתו הפנומנלית של הנשיא המטורלל של אמריקה, מר טראמפ, לקלוט את חולשות יריביו בקרבות ובזירת המשחק הלא נגמרת, להבדיל, האינטאיציה שלי מרחשת לה. לא תמיד, חס וחלילה, אבל עם השנים אני רואה שהנטייה החזקה ביותר בנשמתי היא האינטואיציה לקלוט דברים בטרם הם כופים עצמם על כולנו. הכוונה לא(!) שאני רואה איזה חזיונות (פחחח) אלא שמבין אלפי הנתיבים שאת קצותיהם אני רואה, כפי שכולם רואים, אני איכשהו יודעת מהו הנתיב שיוביל את המגמה. 

הבעיה הגדולה היא כמובן הדברים שאני לא רואה. הדברים שאני לא יכולה להבין, להרגיש, לחוש, וואטאבר. האפסות שמכה בי כל פעם שנדמה לי שאותה אינטואיציה מהוללת תתן לי איזה יתרון. הרגש הזה, האפסות, מאט אותי וגורם לי להרהורים בלתי פוסקים.  אם אדם יודע להכין פסטה בצורה פנונמנלית, זה לא אומר שהוא יודע לנגן על קלרינט בצורה פנונמנלית. החולשה היחסית בדברים רבים כל כך, אי היכולת שלי לדייק בטווח רחב כמו שהייתי רוצה, אלו מצערים אותי וגורמים לי לפקפק בעצמי. ובעיקר ,להתכנס ולוותר על דחיפת האג'נדה בכיוונים שהיו יכולים להועיל מבחינה מוסרית. למי אכפת אם מישהו יושב בביתו ו"רואה" או "קולט" משהו? למה זה טוב? זו השאלה שאני מרבה לשאול. היכולת לקלוט דברים לפני שהם עולים על הבמה גם מאוד לא מתגמלת. כי מי זוכר שמישהו ראה את זה קודם? ותכלס, למי אכפת?  מה היתרון שהכשרון הזה מביא במשחק החיים? לא ברור בכלל. 

 

ולכן אני לא מצליחה לאהוב את עצמי כמו שהייתי רוצה. אני גם לא חושבת שאחרים. אהבה היא דבר יקר בעולמנו המתפוצץ מאנשים. הערכה וכבוד, תמיד היו יקרים.  אני מרגישה כמו הקוסם הזה שהתקבל להוגוורטס ומנסה להבין למה טובים כוחות הקסם שלו?  אוקי, אז יש לי אינטואיציה. כל עקרת בית או נהג מונית חושבים ככה. לעתים הם גם צודקים. אז במה טובה האינטואיציה שלי?  בסך הכל היא מפרידה אותי מאנשים. בקרב אינטלקטואלים או אנשים מהמעמד הגבוה בחברה, ההתעקשות שלי על התבוננות "פופוליסטית" והנטייה לחבב ולנהות אחרי ההמון, והתרפקות עליו, נתפסת כאיוולת. ובקרב אנשים רגילים ולא אינטלקטואלים, במילא אין עניין רב במרכולתי. לפעמים כן, אבל בגדול אנשים רגילים יותר עסוקים בלחיות או לשרוד, פחות לנתח ולבנות תיאוריות. 

 

מישהי שעבדה אתי פעם אמרה לי: "יש לך תחושת אמת מאוד חזקה. זה יכול גם להיות בעוכריך".  אין ספק, אחת הבעיות הגדולות היא שמישהו עם אינטואיצייה מפותחת יתחיל להפריז בהערכת עצמו. זה סך הכל אנושי, לא לשים לעצמנו גבולות מדוייקים. לפרוץ גבולות, בעיקר עם עצמנו.  ולכן אני לרוב שקטה לגבי מה שיש הרבה לומר עליו.  וגם כשאני כבר אומרת, זה יוצא לרוב בגמגום. לא כמו שהייתי רוצה.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s