הד-דת

 

אני קוראת את עצמי של גיל 20, הארוגנטיות היפה, המושלמת; שיאו הפיזי והמנטאלי של האדם. איזה גיל. לא הייתי מאושרת, אבל הייתי הכי יפה. הבזק של מבט הספיק כדי להשיג כמעט כל גבר. לא, אין לי התרפקות או נוסטלגיה, באמת היה קשה. השנים 17- 23 היו הנקודה האפלה ביותר שהגעתי אליה: מערכת היחסים עם בנזוגי הראשון התפרקה, נסיוני ללמוד שנה א' של תואר דו חוגי קשה ומופרך נכשל, לא הייתה לי עבודה, עדיין גרתי בבית, ובנוסף לכל, המצב הכלכלי של משפחתי היה בשפל. הייתי יפה ועצובה. שזה קצת כמו להיות יפה ורעבה לאוכל (מה שלעתים רחוקות אף קרה) או יפה וחולה עם חום ושפעת – מבאס רצח.  אבל תודות לשנים הללו ידעתי שיש לי את הכוח לצאת מזה ולמצוא את דרכי. אם בכוחות עצמי, אם בכוחם של הוריי שהשתדלו לכוון אותי להתחיל מחדש את התואר, אם בכוחה של אישה שהלכתי להתייעץ איתה ונתנה לי, או נסתה לתת, הכוונה. בשורה התחתונה זו הייתי אני. זכרתי את עצמי כנערה מצטיינת בתיכון, כילדה שילדותה עברה עליה בטוב ובשמחה, והזכרונות היו הבזק באפלה שהאיר לי את הדרך החוצה. בלי זכרונות טובים, לא הייתי יכולה לייצר תקווה חזקה. והצלחתי. התחלתי מחדש את התואר הדו חוגי, בשנוי קל של אחת משתי המגמות, והפעם השלמתי אותו ואף המשכתי לתואר שני. כן, אלו היו שנים קשות ומפרכות והייתי בחרדה לא מועטה ופחד שאצלח את המסלול. אבל צלחתי.  והיום, אני מודה לאל שהצלחתי לצאת מכל המחילות האפלות הללו.

 

זו אחת הסיבות שאני אוהבת סרטי אימה. הם מזכירים לי את העבר שלי.  הם מייצגים, ויזואלית, קולית, את האופן בו תפסתי חלקים מהקיום האנושי – פחד, מבט יחיד בחשכה המאיימת לסגור מכל עבר. אבל דווקא היסוד הפופי הקצבי, היזואלי של סרטי האימה, בייחוד הישנים יותר, נותן להם נופך של משחק, וכך לאימת החוויה האנושית הלכודה בפילם.  דבר ההופך את החיים למשחק הוא ערך. ולכן, סרטי אימה חשובים כאמצעי הגנה.  ברגעים הכי נמוכים של חיי, הבלתי אפשריים, צפיתי ב"מנסרים מטקסס" או ב"מגרש השדים" שלא לדבר על עשרות צפיות ב"שתיקת הכבשים", כדי לנוע בנתיב ההפוך – היכולת לייצג את האימה או הכאב שלי, אפשרה לי להביט בחיים עצמם כסרט, ולעמוד במרחק מעצמי.  היכולת לאמוד את השעשוע הקיים בטבעו של הקיים היא השביל לחירותו של האדם. היא המגע, הברשת האמת כשלעצמה. לעתים בקרו את תרבות הסרטים או משחקי הוידאו על שהם מייצרים ייצוגים של המציאות במשחק ובסימולציה, מבלי להפוך לרגע את מבטם – התפתחות החוש הויזואלי, הצילום הסרט, העתקת המצב האנושי בצורה חלקה ומלאה בייצוג, מבררת נקודת אמת שנותרה באפלה עידן ועידנים. נקודה זו ברורה לילד, אך חומקת מהמבוגר. החיים כמשחק והמצב האנושי כדמות היא לא רמייה שבן המאה ה-21 למד, תודות להתפתחות הטכולוגיה, להאמין לה. אלא, היא נקודה שמתרחבת אט אט ליריעת אמת עצומה על מהות האדם ומעבר לכל – תכליתו. אותה מהות חמקה מטפריה של הפילוסופיה אחרי קאנט והשאירה אותנו עם שלושה עיקרים מגבילים, המתרגמים לשאלות: (1) מה אני יכולה לדעת? (2) למה אני יכולה לצפות מן החוץ? (3) מה עלי לעשות? –  התשובה הקצרצרה הייתה בגדול: לא הרבה. כשלה  העיקרי של הפילוסופיה הייתה לקיחת הקיום האנושי ברצינות יתרה מכפי שהוא באמת. כל אמצעי, כל מנגנון, המאפשר לעמוד על טיבו של המשפט שכתבתי (ברגע זה חסר משמעות) הוא אמצעי להתקרבות אל תכליתו של האדם.  

 

במובן זה הדת משרתת אמצעי, כיון שהיא מנחיתה עליו מערכת שלמה של טקסים, וזה אשר ילך אחריה ובמקביל יתקדם מבחינה רוחנית (ולא יהפוך לזומבי הממלמל תפילות מנענע לולבים או מנשק מזוזות בצורה עיוורת), יסתגל אט אט לקיום המרחף מעט מהמציאות כפי שהיא. וזוהי חלק מתכליתה של מערכת המצוות. החלק הפנימי יותר, בטרם דברתי על החלק החברתי והמוסרי וכן הלאה. אבל בשביל יחסי אדם וחברו או יחסי אדם עם עצמו אין צורך בתורה מסיני. אפילו ביחסי אדם עם מה שמעבר לו (כמו שניתן לראות בתורות המזרח והחוויה המיסטית). הבעיה במובן זה במערכת המערבית, בנאורות ובכל מיני אמנות שצצו לאורך ההסטוריה היא לא שאין בהן קודים וציפיות חברתיות וטקסים, אלא שאין בהן מספיק. הם אינם צפופים דיו. הם מאפשרים בקלות לאדם לחמוק מכלאם ולנחות באדמה, להיווכח שוב עם היותו בשר ודם. הדת ערמומית יותר מכל אלו. הדת ערמומית כמו משחק קופסא שנמשך ונמשך ולא ממש מאפשר לשחקניו לקום מהשולחן ולומר: עד כאן! 

 

 

עדים ועדות

 

אם לוחצים אותי בעניין, בנשמתי אני יותר מחוברת לספרדיות המשכילה, החמה, מהמשפחה של אמי. אבל מעל לכל, הספרדיות היא  הישראליות אליה חנכו אותי.

 העליה בכוחה של יהדות המזרח קשורה, בין היתר, ברוחניות הרבנים הספרדים והקהילות שלהם. בעדות ספרד, נפוץ הלימוד של ספר הזוהר ונפוצה הרוחנית השמחה, הטבעית, הפזורה ופתוחה בפני כל אדם בקהילה. וזו, בסופו של דבר, הרוחניות הקורמת עור וגידים בישראל של ימינו. אין ספק שקיים ומתגבר צמא ללמוד קבלה. ומרכזיות הקבלה בעדות הללו, ואצל מרוקאים במיוחד, מקנים להם ולמשפחות הענפות ולמנהגים, מעמד גובר.  אפשר להתווכח על האופן שהקהילה הזו הולכת ומתבססת, אבל לא על האמת שדוחפת אותה אל קידמת הבמה. אצל המרוקאים והתימנים קיים חיבור עז במיוחד לעדתיות. ובאמת, הם עזבו מציאות כה עמוסה, תוססת, לטובת ישראל.

 

האשכנזים, ברובם, הגיעו לישראל כי הבינו שאי אפשר אחרת. חלקם נסו לכאן, חלקם מתוך הבנה ששנאת הגויים, או עושרם הרב ועליונותם החומר, תטביע אותם. בגדול, זה כך.  ערגותיהם של יהודי אשכנז נקטעו לפני פחות ממאה שנה. אין להם בחירה, לא הייתה להם. 

בין כלל העדות, המרוקאים במיוחד, אולי העדה שהכי נפוץ בה החיבור ללימוד הקבלה ורבנים גדולים וענקיים שם שמרו במשך דורות את מסורת הקבלה, המרוקאים מחוברים ומתגעגעים לזהות המקור אותה הם בנוסטלגיה. וכן, ערגות הזיכרון שלהם ארוכות. מתגעגעים, והרגש מקבל מימד של כעס, ומפנים
את הכעס לעדות אחרות. נכון,  המשפחה אצלם הינה הצינור לחיבור לאלוהים ולתורה.  במהות, הספרדי מאמין כי אביו האמין והוא שמע מפיו את התורה. וזה האמין כי אביו בתורו השמיע לו את התורה ואת המנהגים. וכך הלאה. משמעות המשמעות, הרי, טמונה בשורש המילה: שמ"ע. הזיכרון של נעשה ונשמע מהר סיני, והוא נשמע אצלם בעוז. וכך גם השמיע לקול האב, האם, הסבים וכיוצא בזה. 

אצל האשכנזי מגיע קודם השכל, מרחיק ומברר, מפנה דרך. ואם יש אישור, יש גם רגש. אולי ספקות אמונה.   כשבני אשכנז מסתכלים לאחור הם רואים השכלה, נאורות, קידמה, עושר ושלטון. אין ספק. אבל בזיכרון האשכנזי כרוך הפצע והטראומה, הקורע הקרע בנאור, המשכיל והמתקדם. ומשאיר אותו אילם. שניהם שם. אצל האשכנזי, מבחינת הזיכרון הקולקטיבי, קיים נתק בתפיסת המציאות מול התפיסה הרוחנית של האני. אצל הספרדי קיים פחות עימות.  עימות אחר כרוך בעימות המסורת מול הקידמה שאולי מייצגות עדות אחרות, איתן נאלץ להתחרות. אין ספק שזה קשה, אבל הספרדים הצעירים למדו להאבק.  הם למדו מיהם אחיהם האשכנזים- ואחיהם למדו מיהם. חלק מהאכזריות אותה הפגינו אחיהם, ברצון לאפס אותם ואת תרבותם,  נובעת כמובן מהעבר האשכנזי והנתק מעצמו.  האשכנזי חווה בזיכרון הקולקטיבי שלו אכזריות בלתי נתפסת, משך כמעט אלף שנה. לא ניתן אלא להתנתק כדי לפתוח דף חדש. אצל הספרדי אין צורך, או רצון, בניתוק כזה. אין טראומה זולת גירוש ספרד. אבל זו כבר טמועה בתרבות הספרדית כפי שעוצבה, חלק, יש שיאמרו, בתפוצתה של הקבלה בקהילות הללו. 

אצל האשכנזי העבר נוכח אבל הישראליות כרוכה בניתוק ממנו. אצל הספרדים הישראליות היא המשך הזיכרון. ולכן הספרדים, גם הצעירים, מבינים שהרוחניות  טמונה ותמיד תהיה טמונה בחיבור לבית סבא וסבתא.  ולכן העבר נוכח באופן תמים בעתיד ובהמשכיות. 

 

מהו עם ישראל?  האם הוא ספרדי או אשכנזי? ואולי תימני? גם וגם. עם הזמן יתכן שיתחזקו קווי השבטיות בעם. אבל לא לפי צורה כה פרימיטיבית כמו עדות. העדתיות היא בסיס פשוט להגדרה. פשוט מדי. השבטיות שתתרקם תהיה מתוחכמת יותר, קשורה לא רק בעברו של אדם אלא גם בהווה שלו וברצונו. ולבסוף, בעתידו.