אהבה היא לא מילה

 

 

אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. בחיים לא. אני בחיים גם לא אוהב ככה כי לא יישארו לי חיים.  אהבתי אותו עד שלא היה טעם לאהוב. אהבתי אותו בימים ואהבתי אותו בלילות. אהבתי אותו שנים, אהבתי ימים ורגעים. אהבתי אותו עד שחליתי והבראתי ושוב חליתי ושוב הבראתי. בחיים לא נתקלתי באדם כל כך בלתי מובן. בחיים לא אהבתי אדם שכל כך פצע אותי וכל כך היה אדיש ואטום ורצחני, ועם זאת כל כך רגיש. בחיים לא ראיתי אדם כל כך פגיע ועדין ועם זאת מלא כח ועוצמה. בחיים לא אהבתי מישהו עם קול כל כך עדין וכל כך משכנע, שלא יכולתי על שבריריותו המשלה. אהבתי בו הכל, אהבתי את הנוכחות ואת האי נוכחות שלו. אהבתי אותו בצורה מוחלטת, מושלמת. אהבתי אותו במחיצתו ואהבתי אותו בהעדרו. אהבתי אותו על כשרונו הכביר והחד פעמי, ואהבתי אותו על חולשותיו וטעויותיו העקרוניות. אהבתי אותו על אשליותיו ועל אמונותיו. אהבתי אותו מרגע שהתוודה בפניי שהוא חלש, שהוא הרוס רגשית. אהבתי אותו יותר מאת העולם בו הוא פעל ונע. אהבתי אותו בצורה מוחלטת, מוחלטת. אתם יודעים מה זה אהבה מוחלטת? אהבה מוחלטת איננה רגש. אין לה משקל. היא הכל. אהבתי אותו כל כך שהרגשתי אותו בכל העולם מסביבי. הוא היה גדול מנוכחותו הצנומה. אהבתי אותו כך שהאהבה אליו גלשה לעתים לכלל האנשים. אהבתי אותו כמו שאוהבים ילד. נכון שהוא לא יצא לי מהרחם, אבל הרחמים שהרגשתי היו ממש כמו. איך אני יודעת? אני פשוט יודעת.   אהבתי אותו כל כך שהרגשתי מה הטעם בחיים, מה הטעם. למה הפרוייקט האנושי חשוב. הרגשתי את חשיבות קיומם של אנשים, של חגבים, אפילו אבנים. אהבתי אותו על הרגעים השוליים, כשהוא יצא לעשות קניות במכולת עם שקית ירקות, כשהוא דיבר. כשהוא שכנע. כשרומה, כשרימה. אהבתי את האנושיות שלו, את התמודדותו עם הימים החולפים, את האנשים שסביבו, האנשים שנגעו בו, שהיו לידו. אהבתי את הטעיות הנוראיות שהוא עשה. אהבתי את עיניו הדחוסות, הבוהות מסביב בסקרנות, בולעות כל בדל מידע. אהבתי אותו בצורה שפירקה אותי לגורמים, לחתיכות היסוד של המציאות. היא פרקה אותי למשפטים ואז למילים ואז לאותיות. לכן אני מתחברת לקבלה, לכן אני מבינה מה הכוונה שלכל אות יש תפקיד והיא מבטאת את המהות הרוחנית, את הרצון. כשמפרקים את הכל לחלוטין נשארים עם אותיות, ואז עם השתיקה. כדי להגיע לרמת פירוק כזו יש להפעיל תשוקה, כוח, רצון עצום עצום. היה לי כזה בלב, היה לי תחנת כוח גרעינית. אהבתי ואהבתי ואהבתי בלי הפסקה ימים ולילות וימים ולילות וזה לא עבר. שבע שנים זה לא עבר. שמונה שנים זה לא עבר. אחר כך זה נרגע, כמובן, לא עבר. מספיקה מילה, מספיק ריח, מספיק אור מסויים. והכל עולה שוב. אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. בחיים לא. אני בחיים גם לא אוהב ככה כי לא יישארו לי חיים.  הגעתי לנקודת קצה של שתי אפשרויות: למות או לחיות. בחרתי לחיות. בחרתי לחיות עם תחנת הכח הגרעינית בלב שלי. לחיות עם זכרון של אובדן של חרדה של פירוק קצוניים.  לא מתי מוות קליני, אבל מתי מוות רוחני. הייתי חייבת, כדי לבחור בחיים. באותו יום כשנפגשנו בקפה, אני זוכרת, 31.3.08, שבועיים אחרי שמלאו לי 24, אותו יום כל מה שהאמנתי בו מת. כל מה שחשבתי. כל מה שהרגשתי.  אותו יום הבנתי שהתאהבתי בגאון מטורף ועכשיו אני לכודה בעולם המחריד שלו ואין לי דרך לצאת. עכשיו, שתי המילים האלו לחוד וגם ביחד מודבקות בצורה שיש בה זילות מסויימת. אני רוצה למחות! אין הרבה גאונים. ואין גם כל כך הרבה מטורפים. ויוצא מזה שאין הרבה בקבוצת החיתוך, של גאונים מטורפים. אבל הוא באמת כזה. גאון מטורף שמעלה הצגה מול אנשים ומוסדות. שמתפקד, שמתפעל, שמתמרן אנשים לעשות רוב מה שהוא רוצה. שלכוד בלולאה. שלכוד בצורה נואשת במה שאנשים רגילים נחלצים ממנו בגיל 14,15 על פי רוב. לפעמים, המאחרים, נחלצים משם בגיל 21. אבל לא הוא. הוא כלוא. הוא לכוד.  וכמובן שמי שאוהב אותו נלכד. ואי אפשר להחלץ מזה, אי אפשר לשכוח. הבנתי שיש משמעות לחיים ומהי: אהבה. ביסוד העולם יש אהבה. היא מוסתרת מאחורי דברים איומים ונוראיים, היא מוסתרת מאחורי הזוועות שהאנושות מעוללת, שהטבע מעולל, מאחורי אקראיות שאין לה שם. היא מוסתרת, אבל היא שם. היא מחייה. היא החשמל אליו כולנו מחוברים, דרכו כולנו מונשמים. אהבה בצורה הגדולה שלה, בצורה שאין לה צורה אלא אור עליון, בלה בלה בלה, אין מספיק אותיות ואין מספיק מלים. אבל זה מה שיש מאחורי הכל. לבי נפצע ברסיס אהבה מוחלטת, אהבה שאין לה סוף. הלב פצוע, הלב מזוהם מכאב. השנים עוטפות את הלב ומנסות לחבק, להרגיע. והרסיס בתוכי. והוא תמיד יהיה. אולי תמיד היה. אני לא יודעת. אבל מבעד לכאב המנוול שתופס אותי בעצמה כשאני מוציאה את כל הבולשיט, כשאני נפתרת מהכל, כל האנשים וכל המחשבות וכל הסברות וכל הדתות וכל אלו, אני מצליחה לחדור מבעד לאשליית הכאב ולהעביר אצבע על הרסיס עצמו, ואז להכנס פנימה לתוכו ולהרגיש את האהבה הלכודה. לכודה בתוכי. לכודה בכולנו. עטופה בזוהמה וברוע מחריד ובזעקות שאיש אינו שומע, או מפנה את מבטו כדי לא לשמוע. אהבה שלא קוראים לה אהבה והיא לא מילה. אהבה היא לא מילה.

 

 

* איזה סרט מדהים זה "מנהטן" של וודי אלן. לא אכפת לי מה אנשים אומרים עליו, או על ניו יורק. זה פשוט מדהים.  השחור לבן, המוסיקה. והאורות. וכל הסקנדלים המיניים של אלן, הממזר הזה, קצת מוסיפים לסרט עם השנים. 

 

* עשיתי רשימה של העולמות אליהם אני קרובה מנטאלית; אז האינטלקטואלים/אמנים, שומרי המסורת/מאמינים, ולבסוף אלו שרואים פורנו/הולכים לנערות ליווי (אם כי שם הקרבה שלי היא אובזרבטיבית בלבד). 

 

* חשה געגוע למזלות אדמה ומים.  אחרי הרבה זמן של אינטרקציות עם אנשים ממזלות אש ואויר. בסוף, דגים זה מים. נראה לי ששבתי הביתה.

 

* בת דודה שלי מדריכה אותי לאחרונה בנושא תחזוקת הבית. אני לומדת להכין פשטידת פטריות מעולה.  זה חשוב לגבר, העניניים האלה. עושה ריח נעים וביתי כזה של קירבה וחום.  חשובים מאוד הערכים האלו . 

 

 

הבנה

 

פחות מאמינה כיום ברעיונות. יותר מאמינה בכוח. ובמזל. מה ההבדל בין מזל ומקריות? למזל יש יחסי ציבור טובים יותר.  

פעם מאוד האמנתי ברעיונות ובמחשבה וברעיונות שיש מאחוריהם מחשבה.  נקח לדוגמא את המערכת המשפטית. כביכול זו מערכת הצדק. בפועל, זו פשוט מערכת הגנה בפני אנרכיה, שיוצרת מוקדי אי צדק בחברה.  המנגנון הזה פועל נגד אנשים בעלי כוח רק אם הם עושים טעויות פזיזות או אם הם חורגים בקצוניות משוועת מן הכללים. רצוי שניהם. בשאר הזמן היא מחזיקה, יחד עם יתר המערכות בחברה, את מנגנוני הכוח. מנגנוני הכוח הם לא משהו מופשט, הם החוקים והאנשים שמפרשים אותם. לקח לי זמן להבין את הדבר הזה. מה שמזכיר לי בכלל את לימודי הפיזיקה בתיכון. נקח לדוגמא אבן שמסובבים על חוט בתנועה מעגלית. מהו הכוח הצנטריפטלי פה? המתיחות של החוט אליו האבן מחוברת.  כלומר, המושג המופשט של הכוח המייצר את התנועה המעגלית יורד למשהו קונקרטי בתוך המערכת.  וזה מה שטוב בפיסיקה, לפעמים היא מפרשת באופן פשוט מה שמתקיים באופן מורכב עשרות מונים במערכות המערבות בני אדם. כמובן, לא צריך להסחף עם האנגלוגיות הללו.  

רעיונות הם החלק הכי משוחרר באדם. הם החירות. אבל העולם, הטבע, לא. הוא נוקשה. כוח הוא עקרון מופשט שמתאר עדיפות. היא יכולה להיות עדיפות כלכלית, עדיפות מלחמתית או עדיפות אינטלקטואלית. לא תמיד עדיפות אינטלקטואלית מתרגמת לכוח. לפעמים כן ולפעמים לא. לדוגמא, במפגש בין הציביליזציה היוונית והציביליזציה הרומית (בראשיתה), הפסידה יוון ורומי הפכה למעצמה. זאת למרות שליוון הייתה עדיפות מחשבתית ותרבותית. העמים האסיתיים הם בעלי איי קיו גבוה מהמערב, והם הגיעו ללא מעט הישגים הרבה לפני המערב. ובכל זאת, המערב הוא החברה השלטת. 

בסופו של דבר הכוח, המלכות, השליטה, מכריע ומשתמש בשאר.  זה קצת דומה למה שנאמר ביהדות, שהרצון מכפיף אליו את הכל, גם את היצרים, הרגשות וגם המחשבות. 

 בסך הכל ניטשה הבין את זה יותר טוב מאחרים. הוא פשוט חש וגם חשש מפני ההשלכות של הכוח לגבי החברה הגרמנית.  אני הבנתי את רוב מה שהוא אמר ביום שהגעתי לברלין. הבנתי בגוף, לא בראש. הגוף שלי דלק.  המפגש עם העוצמה בגרמניה היה חזק מהמפגש עם העוצמה המערבית בארצות הברית או בשאר המקומות בהם הייתי. כמובן שזה היה שונה לגמרי מהחוויה בסין. זו תרבות אחרת לגמרי.  עוצמה אצורה, מובהקת, לא מעורערת. כמו עשירים של כסף ישן מול נובורישים. במקורות הרי זיהו את כוחו של עשו עם רומא, ואחרי כן עם גרמניה דווקא. 

ובכל זאת, השפה והדיבור הם בטוי לרצון. לא אגרופים ולא צעקות. ולכן מי ששולט בדיבור יכול לשלוט ברצונם של אחרים. וכך, גם בכוחם. השימוש העמוק בדיבור הוא שימוש מניפולטיבי ותכליתי. לא שימוש אינפורמטיבי. זה מה שבאמת למדתי במפגש עם ההוא. איך להשתמש בדיבור כדי להשיג מה שאת רוצה. 

אם לחזור לנושא של מערכת המשפט, אני מאוד אוהבת את אלן דרשוביץ', המשפטן היהודי המהולל. לאחרונה הוא גם הפך למעין דובר בזכות דונלד טראמפ ונשיאותו המפוקפקת.  הבנתי ממשפטנים שהוא מעין סלב יותר מאשר אקדמאי משפטן. אבל זה לא משנה.  אני אוהבת לשמוע אותו מדבר, הוא עושה סדר במה שאי אפשר לסדר. אצלו הדיבור הוא אופן לארגן את אי הצדק כך שנוכל לטפל בו אחר כך.  עבודה קשה. 

 

הפוך

 

את כל החיים האלה אני מעבירה הפוך. הפוך מאנשים סביבי, הפוך מהדיעה המקובלת. פשוט הפוך.  לפעמים זה משעשע ולפעמים מייאש.

 

אז התרחקתי מאמנות בשנים האחרונות. גם במעבר על הקטעים בבלוג, פעם היו הרבה פוסטים אומנותיים ומלאי הבעה, וכמובן שבזמני הפרטי כתבתי. אבל בשלוש, ארבע שנים האחרונות הלכתי ואבדתי עניין. קרו גם דברים נוספים בחיי שהשפיעו מאד, אותם לא יכולתי להזכיר כאן. אבל עם יד על הלב? הם לא היו במהות הסיבה. אני חושבת שחפשתי באמנות משהו שכבר לא מצאתי. זה מוזר, נכון? אנשים שיוצרים מתמוגגים מהיצירה שלהם ומהמפגש מעולם היצירה וזה כמו תשוקה שרק מתגברת. אבל אצלי חל מן תהליך שבו בנעוריי הייתי שם לגמרי, וככל שהתבגרתי מצאתי יותר עניין במה שאפשר לראות ולקרוא בחיים, מאשר ביצירות של אנשים, ואפילו שלי. בכלל, בעיני ליצור ולצרוך אמנות הולך לגמרי יחד, אני לא מבינה אנשים שזה לא מחובר להם.    אבל לאט לאט, אפילו גדולי היוצרים,  הדברים שהם יצרו פחות ופחות נגעו בי. כאילו הבנתי משהו עמוק בפנים ורציתי לדעת: אוקיי, מה הלאה? לא הסתפקתי בלהיות מוקסמת ממה שעושה אמנות, וגם לא עניין אותי לנתח אמנות (דבר שהתנסיתי בו קצת באקדמיה ולא לזה הכוונה). רציתי, נו, להבין מה הקטע? רציתי לעלות על הבמה באמצע המופע ולהכנס להם מאחורי הקלעים. זה מה שרציתי. כמו פאקינג פליני ב-8 וחצי שלו. מה, מישהו יגיד לי פשוט לשבת בקהל, על אחד הכיסאות, ולהנות מהמופע? 

 

"בית הקלפים" זו סדרה חד פעמית.  לא חייבים להאמין לי, אבל כשצפיתי בלי יכולת לזוז במשך חמישה ימים בעונות 1+2 של הסדרה הזו, פעם ראשונה הרשיתי לאמנות להשפיע לי על החיים. בגלל הסדרה הזו התארסתי. אני זוכרת שהיד רעדה לי כשהייתי עוברת מפרק לפרק בצפיית בינג', בלי יכולת כלשהי להפסיק לראות. ואני זוכרת איך עוד קצת ועוד קצת הרגשתי שהסדרה הזו נכנסת לי לעור ומתחיל להטשטש אצלי האבחנה בין מה שקורה שם למה שקורה בעולם האמיתי.  איך שהפרק האחרון נגמר קמתי מהכורסא ונסעתי לירושלים והתייעצתי עם קרובי משפחה. ואז, כאיך שחזרתי למרכז דברתי עם בן זוגי ומיד התארסנו. עכשיו, מי שראה יכול להגיד: מה הקשר? זו לא סדרה רומנטית בכלל, ות'אמת? זו גם לא הסדרה הכי טובה או מרגשת שנוצרה Ever.  אז מה הקטע? למה? אני חושבת שזו הייתה אינטואיציה שהתפוצצה בתוכי. אינטואיציה שהתפתחה והורתה לי שדווקא בסדרה הזו יש משהו שחורג מהנאה בידורית או אפילו אמנותית. שמשהו הולך להתפוצץ בזירה שהסדרה נגעה בה ישירות, פוליטיקה אמריקאית לאומית, כמו פצצת מימן שטרם ראינו. וזה אכן קרה.  ולא הייתה לי תחושה כזו עם "משחקי הכס" ולא עם "טווין פיקס" ולא עם מלא יצירורת שעלו על "בית הקלפים" מבחינת האיכות והאמירה. אבל ב"בית הקלפים" פעם ראשונה היה המימד הנוסף הזה שדברו עליו כל מיני אינטלקטואלים אירופיים, המימד הנוסף, לא יודעת, כאילו, יש צופה ויש יצירה ומה הלאה?   אנחנו התרגלנו בערך מהמצאת הטרגדיה היוונית, איפשהו ב 500 לפנה"ס, שיש במה ויש קהל ויש על הבמה אנשים שעושים דברים וקהל שמסתכל עליהם ומתרגש וצוחק ולא יודעת. ואז המחזה נגמר והקהל הולך הביתה. בגדול, ככה התקיימה אמנות. אני שמה רגע מוסיקה בצד כי היא לא אמנות סיפורית.   הקיצור, לא יכול להיות שעם המצאת הכתב הדיגיטלי ועם המצאת המצלמה והאינטרנט, לא יכול להיות שלא יהיה שנוי אינהרנטי באיך נעשה ספור ואיך מתקיים הקשר בין היצירה לבין הקהל בהעברת הספור. זה פשוט לא הגיוני שזה יישאר כמו ביוון העתיקה. הזמן שלנו הוא לא ליניארי כבר. והכתב שלנו, הפך מכתב למשוכתב.  בקצור, לראשונה קבלנו מצב בו יצירת אמנות זלגה מהמסך למציאות. וזה קרה עם הנשיא הראשון של המאה ה-21.  וזה יתחיל לקרות בעוד דברים הרבה יותר מהר משאנחנו נצפה.  משהו שהתקיים בסרט, בתסריט, פתאום יחדור לנו למציאות בצורה עיקשת.  ויכול להיות שהוא ימשיך להתקיים גם כסרט לצד התבססותו כמציאות. הם לא mutually exclusive.   וזו מהות השימוש של הנשיא טראמפ בטוויטר, על המחיר שזה עולה.  כי הוא מבין מאיפה הוא בא, רק לא מבין לאן הוא הולך.   הלוואי שהפרופסורים החכמים להסטוריה היו כבר מבינים שיש פה תופעה אחרת ומפסיקים להכניס את מה שקורה לרובריקות המוגבלות אתן הם התרגלו לעבוד ולכתוב דוקטורטים בהרווארד או ברקלי או לא יודעת מה. 

 

יש פה מהפכה מטורפת ביחס בין יצירה לאנשים, בהיפוך הקשר המוכר לנו מזה אלף שנה. פתאום היצירה נכנסת לחיים ומתערבת בהם, לא רק החיים מקבלים מחווה ביצירה.  אז את מה זה מזכיר? את התופעה המוזרה הזו, העתיקה, שפעם האמינו בה וכבר מזמן בכלל לא חלק מחיינו: הנבואה. הנבואה היא היצירה הספורית המקורית שנועדה להשפיע על חיי אנשים ועל בחירותיהם באופן ששומר על החירות. הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים כ'נס', דבר שדווקא מקמט את חוקי הטבע ולא מותיר מקום לחירות. אז מה עושים?  נותר להצטייד במסכי טלוויזיה גדולים, בקפסא ענקית של פופוקרן ולהדליק מזגנים  

 

הדיפלומט

 

יחסים בינלאומיים הוא אחד התחומים הפרוצים ביותר שיש, לצד זמרי אינסטנט ששרים רגאטון או פופ, וכוכבני ריאליטי.  לכל אדם יש דיעה.  הבעיה העיקרית בתחום, כמו בתחומים הקרובים לו (הסטוריה בת זמננו, מדע המדינה, עיתונאות, דיפלומטיה וכו) היא ברגע בו טופחת המציאות על פני הדיעה, מי שהביע אותה כבר לא שם לקחת אחריות על דבריו.   המדיום התקשורתי בימינו איננו מעודד חשיבה. גם הרשתות החברתיות אינן מעודדות חשיבה. וודאי, הן מעודדות ומעוררות אלף אחד דברים, חלקם פנטסנטיים; לא חשיבת עומק לטווח הארוך.  

 

כשמדען משער השערה ומבקש תקציב לבדוק את השערתו בסדרת נסויים במעבדה, הוא עובר תהליך. בסיומו של תהליך יתברר לו אם שגה לגמרי, היה בכיוון הנכון אך חסרו לו משאבים, או ששאלת המחקר שלו פשוט לא הייתה טובה. לרוב, הדבר מתברר תוך כדי עבודה וככל שהתוצאות נערמות. לא כך בתחומים שהזכרתי. המצב הזה מאפשר אנומליות שונות בפקולטות מסויימות. נכון, לא רק שם. זה קיים במידה חמורה גם בכלכלה. אבל הפקולטות האלו משפיעות ומעצבות דעת קהל הרבה למעלה מתקציבן המוגבל וסך התלמידים הלא גדול שהן מאכלסות.  

הנרי קיסינג'ר, על גופו המזקין בן ה-94 ,חוזר לעניינים ומושך שוב בחוטים. איך זה קרה? מה הנרי קיסינג'ר מציע שאין לאלפי יועצים ומומחים אחרים?  נסיון, יכולת תחמנות מתקדמת, קורטוב רוע, והשקפת עולם המשתנה תוך כדי תנועה.  איך יכול להיות שגם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, וגם נשיא רוסיה העשיר, ולאדימיר פוטין, החליטו לזמן אותו לשולחנם ולהתייעץ בו בחודש האחרון?  כנראה שהם חושבים שהוא יודע משהו ששווה להם לדעת. מה הוא יודע?

מה שהוא לא יודע, הוא לא למד את זה בפקולטה להסטוריה או יחסים בינלאומיים. הדבר הזה ברור והובהר על ידו פעם אחר פעם.  אני לא חושבת שהוא אדם טוב או מחפש לעשות טוב לאף מדינה (במיוחד). אבל הוא כן אחת הדמויות המרכזיות במפגש הדיפלומטי בין תרבויות. הוא כן מספיק מעניין כדי לרצות להבין איך שהמוח שלו פועל כשהוא בא לגשר בין גישות כל כך מנוגדות. וכשהוא נע בין צמתים ובין תרבויות ולשונות וזמנים. והוא אכן נע בכל אלו בגמישות מעוררת פליאה. 

על מנת לרכוש הבנה  במה שקורה באמת בעולם, מבחינת תהליכים, לא מספיק להביט במישור הגלוי. ובעיקר, לא מספיק לטפח דיעה. מי שחושב שזה מספיק, מוזמן לבדוק את עצמו לאורך זמן, נאמר 5 שנים, ולראות עד כמה הוא רחוק מהבנה מספקת של המציאות. הערכות של אלופים צבאיים או דיפלומטים או עוזרים פרלמנטרים או סתם דוקטורים להסטוריה, לא טובות לרוב מזו של אדם מן השורה. אלו בובות בתיאטרון שמישהו אחר מפעיל. היתרון של אדם כמו הנרי קיסינג'ר הוא נכונותו לשחק בתיאטרון הבובות. הוא לא מעמיד פנים שדיפלומטיה היא דרך לפתור קונפליקטים בינלאומיים, והוא לא בא עם לב מלא אהבה או גאווה ותשוקת כוח פוליטית 'כאילו' להפוך את העולם לטוב. הוא מגיע משפלותו לדבר עם אנשים שעשו לפעמים פשעים נגד האנושות, ולרוב מציגים את עצמם כגיבורים לאומיים. והוא מגיע לדבר. אותי מעניין איך מדבר אדם שיכול לרכוש את אמונו של נשיא רוסיה ובו בעת לרכוש את אמונו של נשיא ארצות הברית וכן את אמונו של השמאל המערב אירופי הטיפוסי; איך מדבר אדם כזה? מה הוא אומר ומה הוא לא אומר?  

 

עולמנו נע בכמה מישורים: המישור הגלוי, הפשוט, של מה יש. המישור המרומז, דרכו אנשים מבטאים את רצונם הכבוש. המישור העליון בו נרקם דרש המעשה בו כולנו לוקחים חלק. ומעל לכל, מישור הסוד, בו ניתן להביט במציאות הפשוטה ולהשיג את האשליה המאפשרת שפה, זמן, מרחב וכל הקטגוריות הבסיסיות שקאנט ופילוסופים אחרים נסחו הרבה יותר טוב ממני.  הדרך להצליח לגבש הבנה ראויה של המציאות היא לפתח אינסטינקט. הדרך לשמור על ההצלחה היא לשמור על האינסטינקט.  הנרי קיסינג'ר נחשק כיוון שהוא עוזר לכל אותם אנשים (פוליטיקאים, מנהיגים, דיפלומטים), המונעים ב-97% מיצרים טהורים, מוחלטים, קצוניים, לשמור על יציריהם כשהם עוטים מסכות של אנשי תרבות המעוניינים בציבור אותו הם מנהיגים. דיפלומט גדול באמת הוא מי שמתווה למנהיגים ופוליטיקאים דרך, מנגנון יעיל, לכבוש את יצרם הכביר ולהמירו בדיבור. 

 

הודיה

 

הרב שרקי, אורי שרקי. קוראים לך בעצם אורי, אבל אני לא משתמשת בשמך,
רק בתואר: רב. כך עושים כולם, חוץ מאשתך והמשפחה כנראה. הרב

אורי עמוס שרקי, תודה.

 

למדתי אתך שבע שנים. נכון, כבר הייתי מחפשת. חיפשתי מאז עמדתי על
דעתי. חיפשתי והסתרתי זאת, הסתרתי את עצמי. בסופו של דבר אינני אדם בולט. האמת, קל
להחמיץ. כמו הר סיני. כמו ישראל על המפה. קטן, עמוס מבפנים, קל וקשה. אתה לא
החמצת.

אני זוכרת את השיעור הראשון, יש לי זיכרון משגע. לימדת אז דברים
כלליים בדיוק, אני זוכרת, ציירת עיגולים על לוח. הכיתה בבית הכנסת ברחוב בר כוכבא
הייתה מלאה. ובקצה רב עם קול חד, אדם לא גבוה. אבל העיניים שלך, כאלו כהות
ומבריקות. הרוחניות הרושפת מהעיניים, זוהר? 
איך אומרים תודה? איך אומרים כשאין שיעור למה שנתת לי? כשיש שיעור, קל
יותר. כשאין, נמלאים שתיקה. אני שותקת מולך, עד היום, מתביישת לשאול.  אבל מעזה. מנצחת את עצמי, מדברת. אפילו
חושפת את עצמי, אני חייבת. כיון שמשהו בך יוצר דיאלוג.

אני זוכרת, המפגש הראשון היה מוזר. ההכרה כי עומדת מולי הכרה, רוח,
נפש, שכל, גבוה כל כך. הייתי אז רוויה כולי בו, המשורר המוסיקאי, שהטריף את
דעתי ואת נשמתי. ולא ביטלת את מבול התכנים, את 
השטף. סידרת אותם. ארגנת את זה כך שאוכל להפיק מהם משהו באמת. עבור החיים.
המשכת את מי שהייתי, לא החלפת ולא מחקת ולו אות אחת. אני מניחה שזה מה שעושה מורה
גדול, רב גדול, אדם גדול: היכולת לפגוש את האדם במקומו. אבל קודם, היכולת
לפגוש את האדם. כן, פגשת אותי. ובכך השלמת את מי שהייתי. ואז הכנסת אותי להיכל
ענק, עתיק, בן נצח: היהדות.

זו הייתי אני שהלכתי בדרכים, שנים רבות כל כך, הלכתי והלכתי, אבל כן, עד
שבא הוא וצייר לי את הדלת בגיר זוהר, והשאיר אותי הלומה מול גן העדן. פתח אותה
בזריזות, ראשו ומחשבותיו ומילותיו היו זרים ויפהפיים, לרגע ניתן לי לראות. והוא נעלם. הושארתי לבדי והייתי בגיהינום. אותם מראות עצמם, אותן מילים, אותם רעיונות,
התהוו לנגד עיני לגן עדן, והתהוו לגיהינום. לכן השגתי גם את טשטוש/זליגת הטוב
והרע, שלא קיים בעולם הזה אבל התקיים ברוחי. ושמעתי את השדים קוראים בשמי, פחדתי.
הייתי על סף… כמעט אבדתי הכול. עוד רגע אחד ואבדתי. כזו היא השירה: מצד
אחד יש, מצד שני אין; מצד אחד מארגנת, מצד שני תהו.

 

איך מסכמים את מילותיי מולך? אני פוחדת אפילו לקרוא לך אורי. רק פעם
אחת קראתי לך אורי, כשישבת שבעה, ובאנו לנחם אותך על מות בנך. אז קראתי לך אורי
כשדיברתי עם אשתך, רונית. כי זהו האדם: שם. אבל תמיד אתה הרב שרקי. הרב שלי. לא
גורו, לא בבה, לא מורה דרך. רב.  

ואני זוכרת, חורפים, ימי שני, שבוע אחר שבוע, ואני הקטנה לומדת ממך את
מסכת אבות. כמה מעט  ידעתי לפני. מה הכרתי? לא באתי מרקע לימודי ענף כמו רוב התלמידים שלך. וכל אותן שנים לא יצאתי
בשאלה ולא חזרתי בתשובה. פשוט, ערגה נפשי לרוח. ערגה נפשי לאמת, לעולמות בתוך
העולם. והחיוך לא סר מפניך שבע שנים. תמיד בבת צחוק, תמיד בזוהר. יש טעם להזכיר
שאתה גאון? אבל זה כמובן: כן, אתה גאון. נו, אין מה לדבר. וכן, לפעמים היו תלמידים
ידועים, כמו חברת הכנסת ההיא. וכן היו לך המוני תלמידים ואף פעם לא ראיתי אותך
נופל שכלית מול מישהו. למעשה, לרוב התעלית מעל כולם בגמישות המחשבה. ולא כי אתה
חכם מכולם – ייתכן שזה כך ויתכן שלא – כי אתה יודע כיצד לפגוש את כולם. ולמדת
אותנו בסבלנות את מסכת אבות, וקדמו לה, שמונה פרקים לרמב"ם, ואת ספר בראשית. ואחר
כך המשכתי ללמוד שיעורים שלך בווידאו, ליקוטי מוהר"ן של הרב נחמן מברסלב,
וגולת הכותרת, המורה נבוכים לרמב"ם. ואפילו משנה התחלתי לומדת בכוחות עצמי.

שורה אחר שורה, נתת את כל כולך ולמדת אותנו. נתת מגאונותך לנו,
לתלמידים, ועל כל שאלה, תשובה. מעולם לא ראיתי אותך חומק מדיאלוג עם מישהו. כל
מישהו. וכן, ראיתי אותך גם אומר, מחייך: אינני יודע. כמה כבדתי אותך אז.

 

 ואני זוכרת את הזעזוע, איך הבנתי באימה ששברי
התכנים, הרעיונות הבלתי נתפסים, אותן גילה לי הוא, המשורר, היו פתאום יושבים מסודרים,
לבושים יפה, מדברים זה עם זה בגן האמונה. ביהדות שהכרתי. והבנתי שהבריכה הצלולה היא
נטף מהאוקיאנוס.  והבנתי כל כך הרבה, גם את
הדברים שהשגתי בגיל 16,17, 20. והבנתי יותר מן המילים, ויותר מן הצלילים. ולכן אני
רוב הזמן שותקת. לא מדברת על עצמי עם אחרים. זה לא מתוך התנשאות ולא מתוך סגירות. פשוט,
יש מידה מסוימת ממנה והלאה אדם למוד שתיקה. זה כמו שינה. כמו אדם הראשון שהאל הפיל
עליו תרדמה. ומבפנים הפכתי חזקה, ואני עומדת ומתקדמת ומצליחה. ואפילו יש לי מסכה
מול מוסדות או אנשים, והיא אמנם מסכה אבל לא זיוף. בכלל לא.

 בחוץ אני עדינות – בפנים אני
כוח. אתה, בין השאר, הכוח שלי. הידיעה שאתה חי ואתה הרב שלי, הידיעה שהקול שלך
נשמע באוזניי, שהעיניים שלך לעתים פוגשות את עיניי, האמת שאתה נותן, תמשיך להגיע
גם הרבה אחרי שאתה  ואני לא נהיה פה. נתת
לי זהות שמאפשרת לחיות באושר. ומשמעות. אחרי ככלות הכול, למדת אותי לחיות. כאן ועכשיו.

 

והנה הפסוקים האלו: "העידותי בכם היום, את-השמיים
ואת-הארץהחיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחייםלמען תחיה, אתה
וזרעך" (דברים, ל).  כי השמיים והארץ
הם מעין משל, וכך הברכה והקללה. כמו עולמות גן העדן והגיהינום שראיתי. הכל מתנקז  לחיים. וכאן אדם משחק ומחווה. וגם את המשחק בטקסי
היהדות הבנתי, ואת האשליה,  שם עברתי וחייכתי,
שתקתי לי. והיו רגעים חטופים, אולי אפשר לספור על יד אחת, אני זוכרת, הבנתי פתאום
הכול בשעשוע – והכל אז הצחיק אותי.  והייתי
קרובה יותר מכל לאלוהים.

 

באהבה אין קץ,

א

 

עם השנים החיבור של האני שלי הוא בעיקר אל דמויות מאוד רחוקות, חלקן מאוד תקשורתיות וכלליות. דרך האנשים הללו, אני מצליחה להתחבר למציאות. ומה עם האני שלי?  עם השנים, הוא מצמצם. מוצנע. בוודאי שביום יום אני אני, מחוברת עם חברים ומשפחה והולכת לעבודה וללימודים וכו. מקיימת מערכות קשרים ומשתדלת להיות אדם טוב מן השורה. אבל זה לא האני המלא או אפילו הקליפה שלו. אני האמתי נמצא במרחבים, פרוש, מפוזר. האם אפשר להסביר מדוע אני מוצאת את האני שלי באנשים שמעולם לא פגשתי, חלקם גם לעולם לא אפגוש? אינני מדברת דווקא על דמויות ציבוריות שכולנו משליכים עליהן ערגות וזעם. אני מדברת גם על אנשים מן השורה, רחוקים לי מאוד, שאני מרגישה הבזק מהם. הם לא חייבים להתקיים ממש, אבל בעיני רוחי הם כן. הבזק ממציאות רחוקה לי, מאנשים שלא דוברים את שפתי ואני ועולמי אינם מעניינים אותם. אך הם מעניינים אותי ונוגעים בי ובלבי ונשמתי עד לעמקם. זה מצב מוזר, כמו להיות רואה ולא נראית. יתכן שכפי שחרדה היא בטוי של מצפון, כך הצניעות הזו בנוגעי בגורלם של אנשים רחוקים היא בטוי לאגו ולערך עצמי העולה אל גדותיו. אני מודעת לזה, אני בנאדם.  והאגו תמיד היה הנקודה הרגישה ביותר. יותר מהכל. 

בימים האחרונים אני מרבה לחשוב על שני חברים טובים שהיו לי, איפשהו בגילאי 19-21. הוא היה בן זוג שלי בשנים הללו, והיא הייתה חברה קרובה (וגם שלו).  כל אחד מאתנו נטה לכיוון אמנותי כלשהו, ונראה שכל אחד מאתנו נטש את זה לטובת מסע אחר. הוא היה מוסיקאי, היא הייתה ציירת ואני הייתי אז כותבת.  מבין שנינו, דווקא היא זו שיש לה את פוטנציאל התקשורת הגבוה ביותר (כבת מזל תאומים), אנשים מכל מיני רקעים תופסים ממנה והולכים אחריה. היא באמת אדם נורא מיוחד.  

 הוא זה שאנשים הולכים אחריו אחרי אומץ לבו והאינטנסיביות שלו (בן מזל עקרב), מחובר לדמויות בעלות שם ופעיל בחוגים הנכונים בעיר הגדולה.  ואילו אני, אני השקטה מבין שלושתנו. אני שהייתי הציר המחבר, היפה והנחשקת, אבל הלא מובנת.  לא מגלה את מה שבאמת. השתניתי עם השנים. ולא גיליתי לאף אחד את כל הדברים שעברו עלי בעשור האחרון. וגם שניסיתי, לא ממש עלה הדבר בידי.  הפכתי לחיות חיי סוד, לצד חיי הרגילים. ואילו הם, להפך. הם בקשו ורצו מאוד לפרוץ החוצה ולהיות מישהם. כשאני מביטה בהם אני מלאת כבוד, נבוכה כמעט.  רואה את האישיות שאז רק הנצו קווים ממנה, הולכת ומתגבשת. זה מסב מן עונג בל יתואר, תחושה של משמעות. 

ובכל זאת, כשאני מביטה בשניהם עולה השאלה היחידה ששווה לשאול, אותה שאלה שקידמה את אליס בשיחה עם הזחל: מי אני?