עם השנים החיבור של האני שלי הוא בעיקר אל דמויות מאוד רחוקות, חלקן מאוד תקשורתיות וכלליות. דרך האנשים הללו, אני מצליחה להתחבר למציאות. ומה עם האני שלי?  עם השנים, הוא מצמצם. מוצנע. בוודאי שביום יום אני אני, מחוברת עם חברים ומשפחה והולכת לעבודה וללימודים וכו. מקיימת מערכות קשרים ומשתדלת להיות אדם טוב מן השורה. אבל זה לא האני המלא או אפילו הקליפה שלו. אני האמתי נמצא במרחבים, פרוש, מפוזר. האם אפשר להסביר מדוע אני מוצאת את האני שלי באנשים שמעולם לא פגשתי, חלקם גם לעולם לא אפגוש? אינני מדברת דווקא על דמויות ציבוריות שכולנו משליכים עליהן ערגות וזעם. אני מדברת גם על אנשים מן השורה, רחוקים לי מאוד, שאני מרגישה הבזק מהם. הם לא חייבים להתקיים ממש, אבל בעיני רוחי הם כן. הבזק ממציאות רחוקה לי, מאנשים שלא דוברים את שפתי ואני ועולמי אינם מעניינים אותם. אך הם מעניינים אותי ונוגעים בי ובלבי ונשמתי עד לעמקם. זה מצב מוזר, כמו להיות רואה ולא נראית. יתכן שכפי שחרדה היא בטוי של מצפון, כך הצניעות הזו בנוגעי בגורלם של אנשים רחוקים היא בטוי לאגו ולערך עצמי העולה אל גדותיו. אני מודעת לזה, אני בנאדם.  והאגו תמיד היה הנקודה הרגישה ביותר. יותר מהכל. 

בימים האחרונים אני מרבה לחשוב על שני חברים טובים שהיו לי, איפשהו בגילאי 19-21. הוא היה בן זוג שלי בשנים הללו, והיא הייתה חברה קרובה (וגם שלו).  כל אחד מאתנו נטה לכיוון אמנותי כלשהו, ונראה שכל אחד מאתנו נטש את זה לטובת מסע אחר. הוא היה מוסיקאי, היא הייתה ציירת ואני הייתי אז כותבת.  מבין שנינו, דווקא היא זו שיש לה את פוטנציאל התקשורת הגבוה ביותר (כבת מזל תאומים), אנשים מכל מיני רקעים תופסים ממנה והולכים אחריה. היא באמת אדם נורא מיוחד.  

 הוא זה שאנשים הולכים אחריו אחרי אומץ לבו והאינטנסיביות שלו (בן מזל עקרב), מחובר לדמויות בעלות שם ופעיל בחוגים הנכונים בעיר הגדולה.  ואילו אני, אני השקטה מבין שלושתנו. אני שהייתי הציר המחבר, היפה והנחשקת, אבל הלא מובנת.  לא מגלה את מה שבאמת. השתניתי עם השנים. ולא גיליתי לאף אחד את כל הדברים שעברו עלי בעשור האחרון. וגם שניסיתי, לא ממש עלה הדבר בידי.  הפכתי לחיות חיי סוד, לצד חיי הרגילים. ואילו הם, להפך. הם בקשו ורצו מאוד לפרוץ החוצה ולהיות מישהם. כשאני מביטה בהם אני מלאת כבוד, נבוכה כמעט.  רואה את האישיות שאז רק הנצו קווים ממנה, הולכת ומתגבשת. זה מסב מן עונג בל יתואר, תחושה של משמעות. 

ובכל זאת, כשאני מביטה בשניהם עולה השאלה היחידה ששווה לשאול, אותה שאלה שקידמה את אליס בשיחה עם הזחל: מי אני?

2 מחשבות על “

  1. לשאול "מי אני" זה כנראה כמו לשאול " מי היא מדינת ישראל?"
    מי באמת? ומתי? ואיפה?
    במלחמה או בשלום? בשדרות או רמה"ש? בימי בן גוריון או בימי ביבי נתניהו? בעיניי הערבים או בעיניי האמריקאים, למשל?
    ומי מייצג אותה? מירי רגב או גרוסמן? מפעלי ההייטק, מטעי הגולן או מאה שערים?
    אנשים שונים יגידו לך מי את באופנים שונים. את בעצמך נתת ותתני תשובות שונות. האם את בעבודה היא אותה את של זוגיות, של ברנז’ה, של 19:00 בערב באוטובוס?

    לעצמי אני אומר כבר שנים: אני מי שאני, ומה זה מעניין בכלל. השאלה היא מה בא לי לעשות ועם מי אני אוהב להיות. מה גורם לי נחת. ומה לא. וגם זה משתנה מתקופה לתקופה.

    אבל ישנו איזה ממצוע לדברים. אוירה כללית. טמפרמנט.
    של איש, של מדינה, של ארץ.
    וזה הכי קרוב למה שהם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s