הודיה

 

הרב שרקי, אורי שרקי. קוראים לך בעצם אורי, אבל אני לא משתמשת בשמך,
רק בתואר: רב. כך עושים כולם, חוץ מאשתך והמשפחה כנראה. הרב

אורי עמוס שרקי, תודה.

 

למדתי אתך שבע שנים. נכון, כבר הייתי מחפשת. חיפשתי מאז עמדתי על
דעתי. חיפשתי והסתרתי זאת, הסתרתי את עצמי. בסופו של דבר אינני אדם בולט. האמת, קל
להחמיץ. כמו הר סיני. כמו ישראל על המפה. קטן, עמוס מבפנים, קל וקשה. אתה לא
החמצת.

אני זוכרת את השיעור הראשון, יש לי זיכרון משגע. לימדת אז דברים
כלליים בדיוק, אני זוכרת, ציירת עיגולים על לוח. הכיתה בבית הכנסת ברחוב בר כוכבא
הייתה מלאה. ובקצה רב עם קול חד, אדם לא גבוה. אבל העיניים שלך, כאלו כהות
ומבריקות. הרוחניות הרושפת מהעיניים, זוהר? 
איך אומרים תודה? איך אומרים כשאין שיעור למה שנתת לי? כשיש שיעור, קל
יותר. כשאין, נמלאים שתיקה. אני שותקת מולך, עד היום, מתביישת לשאול.  אבל מעזה. מנצחת את עצמי, מדברת. אפילו
חושפת את עצמי, אני חייבת. כיון שמשהו בך יוצר דיאלוג.

אני זוכרת, המפגש הראשון היה מוזר. ההכרה כי עומדת מולי הכרה, רוח,
נפש, שכל, גבוה כל כך. הייתי אז רוויה כולי בו, המשורר המוסיקאי, שהטריף את
דעתי ואת נשמתי. ולא ביטלת את מבול התכנים, את 
השטף. סידרת אותם. ארגנת את זה כך שאוכל להפיק מהם משהו באמת. עבור החיים.
המשכת את מי שהייתי, לא החלפת ולא מחקת ולו אות אחת. אני מניחה שזה מה שעושה מורה
גדול, רב גדול, אדם גדול: היכולת לפגוש את האדם במקומו. אבל קודם, היכולת
לפגוש את האדם. כן, פגשת אותי. ובכך השלמת את מי שהייתי. ואז הכנסת אותי להיכל
ענק, עתיק, בן נצח: היהדות.

זו הייתי אני שהלכתי בדרכים, שנים רבות כל כך, הלכתי והלכתי, אבל כן, עד
שבא הוא וצייר לי את הדלת בגיר זוהר, והשאיר אותי הלומה מול גן העדן. פתח אותה
בזריזות, ראשו ומחשבותיו ומילותיו היו זרים ויפהפיים, לרגע ניתן לי לראות. והוא נעלם. הושארתי לבדי והייתי בגיהינום. אותם מראות עצמם, אותן מילים, אותם רעיונות,
התהוו לנגד עיני לגן עדן, והתהוו לגיהינום. לכן השגתי גם את טשטוש/זליגת הטוב
והרע, שלא קיים בעולם הזה אבל התקיים ברוחי. ושמעתי את השדים קוראים בשמי, פחדתי.
הייתי על סף… כמעט אבדתי הכול. עוד רגע אחד ואבדתי. כזו היא השירה: מצד
אחד יש, מצד שני אין; מצד אחד מארגנת, מצד שני תהו.

 

איך מסכמים את מילותיי מולך? אני פוחדת אפילו לקרוא לך אורי. רק פעם
אחת קראתי לך אורי, כשישבת שבעה, ובאנו לנחם אותך על מות בנך. אז קראתי לך אורי
כשדיברתי עם אשתך, רונית. כי זהו האדם: שם. אבל תמיד אתה הרב שרקי. הרב שלי. לא
גורו, לא בבה, לא מורה דרך. רב.  

ואני זוכרת, חורפים, ימי שני, שבוע אחר שבוע, ואני הקטנה לומדת ממך את
מסכת אבות. כמה מעט  ידעתי לפני. מה הכרתי? לא באתי מרקע לימודי ענף כמו רוב התלמידים שלך. וכל אותן שנים לא יצאתי
בשאלה ולא חזרתי בתשובה. פשוט, ערגה נפשי לרוח. ערגה נפשי לאמת, לעולמות בתוך
העולם. והחיוך לא סר מפניך שבע שנים. תמיד בבת צחוק, תמיד בזוהר. יש טעם להזכיר
שאתה גאון? אבל זה כמובן: כן, אתה גאון. נו, אין מה לדבר. וכן, לפעמים היו תלמידים
ידועים, כמו חברת הכנסת ההיא. וכן היו לך המוני תלמידים ואף פעם לא ראיתי אותך
נופל שכלית מול מישהו. למעשה, לרוב התעלית מעל כולם בגמישות המחשבה. ולא כי אתה
חכם מכולם – ייתכן שזה כך ויתכן שלא – כי אתה יודע כיצד לפגוש את כולם. ולמדת
אותנו בסבלנות את מסכת אבות, וקדמו לה, שמונה פרקים לרמב"ם, ואת ספר בראשית. ואחר
כך המשכתי ללמוד שיעורים שלך בווידאו, ליקוטי מוהר"ן של הרב נחמן מברסלב,
וגולת הכותרת, המורה נבוכים לרמב"ם. ואפילו משנה התחלתי לומדת בכוחות עצמי.

שורה אחר שורה, נתת את כל כולך ולמדת אותנו. נתת מגאונותך לנו,
לתלמידים, ועל כל שאלה, תשובה. מעולם לא ראיתי אותך חומק מדיאלוג עם מישהו. כל
מישהו. וכן, ראיתי אותך גם אומר, מחייך: אינני יודע. כמה כבדתי אותך אז.

 

 ואני זוכרת את הזעזוע, איך הבנתי באימה ששברי
התכנים, הרעיונות הבלתי נתפסים, אותן גילה לי הוא, המשורר, היו פתאום יושבים מסודרים,
לבושים יפה, מדברים זה עם זה בגן האמונה. ביהדות שהכרתי. והבנתי שהבריכה הצלולה היא
נטף מהאוקיאנוס.  והבנתי כל כך הרבה, גם את
הדברים שהשגתי בגיל 16,17, 20. והבנתי יותר מן המילים, ויותר מן הצלילים. ולכן אני
רוב הזמן שותקת. לא מדברת על עצמי עם אחרים. זה לא מתוך התנשאות ולא מתוך סגירות. פשוט,
יש מידה מסוימת ממנה והלאה אדם למוד שתיקה. זה כמו שינה. כמו אדם הראשון שהאל הפיל
עליו תרדמה. ומבפנים הפכתי חזקה, ואני עומדת ומתקדמת ומצליחה. ואפילו יש לי מסכה
מול מוסדות או אנשים, והיא אמנם מסכה אבל לא זיוף. בכלל לא.

 בחוץ אני עדינות – בפנים אני
כוח. אתה, בין השאר, הכוח שלי. הידיעה שאתה חי ואתה הרב שלי, הידיעה שהקול שלך
נשמע באוזניי, שהעיניים שלך לעתים פוגשות את עיניי, האמת שאתה נותן, תמשיך להגיע
גם הרבה אחרי שאתה  ואני לא נהיה פה. נתת
לי זהות שמאפשרת לחיות באושר. ומשמעות. אחרי ככלות הכול, למדת אותי לחיות. כאן ועכשיו.

 

והנה הפסוקים האלו: "העידותי בכם היום, את-השמיים
ואת-הארץהחיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחייםלמען תחיה, אתה
וזרעך" (דברים, ל).  כי השמיים והארץ
הם מעין משל, וכך הברכה והקללה. כמו עולמות גן העדן והגיהינום שראיתי. הכל מתנקז  לחיים. וכאן אדם משחק ומחווה. וגם את המשחק בטקסי
היהדות הבנתי, ואת האשליה,  שם עברתי וחייכתי,
שתקתי לי. והיו רגעים חטופים, אולי אפשר לספור על יד אחת, אני זוכרת, הבנתי פתאום
הכול בשעשוע – והכל אז הצחיק אותי.  והייתי
קרובה יותר מכל לאלוהים.

 

באהבה אין קץ,

א

 

2 מחשבות על “הודיה

  1. יש המון עוצמה בתודה ובהרכנת הראש הזאת. בהבנה פנימית של חשיבה פילוסופית מקיפה, מכל סוג שהוא. של טבלת היסודות. 
    הקושי בד"כ מופיע כשמנסים להשליך את זה גם להבנה הרגשית. נדמה לי שהמפתח לכך היא החמלה האנושית, שיש בה בהכרח ויתור על כח. במידה מסויימת גם על העצמיות. 

     

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s