הפוך

 

את כל החיים האלה אני מעבירה הפוך. הפוך מאנשים סביבי, הפוך מהדיעה המקובלת. פשוט הפוך.  לפעמים זה משעשע ולפעמים מייאש.

 

אז התרחקתי מאמנות בשנים האחרונות. גם במעבר על הקטעים בבלוג, פעם היו הרבה פוסטים אומנותיים ומלאי הבעה, וכמובן שבזמני הפרטי כתבתי. אבל בשלוש, ארבע שנים האחרונות הלכתי ואבדתי עניין. קרו גם דברים נוספים בחיי שהשפיעו מאד, אותם לא יכולתי להזכיר כאן. אבל עם יד על הלב? הם לא היו במהות הסיבה. אני חושבת שחפשתי באמנות משהו שכבר לא מצאתי. זה מוזר, נכון? אנשים שיוצרים מתמוגגים מהיצירה שלהם ומהמפגש מעולם היצירה וזה כמו תשוקה שרק מתגברת. אבל אצלי חל מן תהליך שבו בנעוריי הייתי שם לגמרי, וככל שהתבגרתי מצאתי יותר עניין במה שאפשר לראות ולקרוא בחיים, מאשר ביצירות של אנשים, ואפילו שלי. בכלל, בעיני ליצור ולצרוך אמנות הולך לגמרי יחד, אני לא מבינה אנשים שזה לא מחובר להם.    אבל לאט לאט, אפילו גדולי היוצרים,  הדברים שהם יצרו פחות ופחות נגעו בי. כאילו הבנתי משהו עמוק בפנים ורציתי לדעת: אוקיי, מה הלאה? לא הסתפקתי בלהיות מוקסמת ממה שעושה אמנות, וגם לא עניין אותי לנתח אמנות (דבר שהתנסיתי בו קצת באקדמיה ולא לזה הכוונה). רציתי, נו, להבין מה הקטע? רציתי לעלות על הבמה באמצע המופע ולהכנס להם מאחורי הקלעים. זה מה שרציתי. כמו פאקינג פליני ב-8 וחצי שלו. מה, מישהו יגיד לי פשוט לשבת בקהל, על אחד הכיסאות, ולהנות מהמופע? 

 

"בית הקלפים" זו סדרה חד פעמית.  לא חייבים להאמין לי, אבל כשצפיתי בלי יכולת לזוז במשך חמישה ימים בעונות 1+2 של הסדרה הזו, פעם ראשונה הרשיתי לאמנות להשפיע לי על החיים. בגלל הסדרה הזו התארסתי. אני זוכרת שהיד רעדה לי כשהייתי עוברת מפרק לפרק בצפיית בינג', בלי יכולת כלשהי להפסיק לראות. ואני זוכרת איך עוד קצת ועוד קצת הרגשתי שהסדרה הזו נכנסת לי לעור ומתחיל להטשטש אצלי האבחנה בין מה שקורה שם למה שקורה בעולם האמיתי.  איך שהפרק האחרון נגמר קמתי מהכורסא ונסעתי לירושלים והתייעצתי עם קרובי משפחה. ואז, כאיך שחזרתי למרכז דברתי עם בן זוגי ומיד התארסנו. עכשיו, מי שראה יכול להגיד: מה הקשר? זו לא סדרה רומנטית בכלל, ות'אמת? זו גם לא הסדרה הכי טובה או מרגשת שנוצרה Ever.  אז מה הקטע? למה? אני חושבת שזו הייתה אינטואיציה שהתפוצצה בתוכי. אינטואיציה שהתפתחה והורתה לי שדווקא בסדרה הזו יש משהו שחורג מהנאה בידורית או אפילו אמנותית. שמשהו הולך להתפוצץ בזירה שהסדרה נגעה בה ישירות, פוליטיקה אמריקאית לאומית, כמו פצצת מימן שטרם ראינו. וזה אכן קרה.  ולא הייתה לי תחושה כזו עם "משחקי הכס" ולא עם "טווין פיקס" ולא עם מלא יצירורת שעלו על "בית הקלפים" מבחינת האיכות והאמירה. אבל ב"בית הקלפים" פעם ראשונה היה המימד הנוסף הזה שדברו עליו כל מיני אינטלקטואלים אירופיים, המימד הנוסף, לא יודעת, כאילו, יש צופה ויש יצירה ומה הלאה?   אנחנו התרגלנו בערך מהמצאת הטרגדיה היוונית, איפשהו ב 500 לפנה"ס, שיש במה ויש קהל ויש על הבמה אנשים שעושים דברים וקהל שמסתכל עליהם ומתרגש וצוחק ולא יודעת. ואז המחזה נגמר והקהל הולך הביתה. בגדול, ככה התקיימה אמנות. אני שמה רגע מוסיקה בצד כי היא לא אמנות סיפורית.   הקיצור, לא יכול להיות שעם המצאת הכתב הדיגיטלי ועם המצאת המצלמה והאינטרנט, לא יכול להיות שלא יהיה שנוי אינהרנטי באיך נעשה ספור ואיך מתקיים הקשר בין היצירה לבין הקהל בהעברת הספור. זה פשוט לא הגיוני שזה יישאר כמו ביוון העתיקה. הזמן שלנו הוא לא ליניארי כבר. והכתב שלנו, הפך מכתב למשוכתב.  בקצור, לראשונה קבלנו מצב בו יצירת אמנות זלגה מהמסך למציאות. וזה קרה עם הנשיא הראשון של המאה ה-21.  וזה יתחיל לקרות בעוד דברים הרבה יותר מהר משאנחנו נצפה.  משהו שהתקיים בסרט, בתסריט, פתאום יחדור לנו למציאות בצורה עיקשת.  ויכול להיות שהוא ימשיך להתקיים גם כסרט לצד התבססותו כמציאות. הם לא mutually exclusive.   וזו מהות השימוש של הנשיא טראמפ בטוויטר, על המחיר שזה עולה.  כי הוא מבין מאיפה הוא בא, רק לא מבין לאן הוא הולך.   הלוואי שהפרופסורים החכמים להסטוריה היו כבר מבינים שיש פה תופעה אחרת ומפסיקים להכניס את מה שקורה לרובריקות המוגבלות אתן הם התרגלו לעבוד ולכתוב דוקטורטים בהרווארד או ברקלי או לא יודעת מה. 

 

יש פה מהפכה מטורפת ביחס בין יצירה לאנשים, בהיפוך הקשר המוכר לנו מזה אלף שנה. פתאום היצירה נכנסת לחיים ומתערבת בהם, לא רק החיים מקבלים מחווה ביצירה.  אז את מה זה מזכיר? את התופעה המוזרה הזו, העתיקה, שפעם האמינו בה וכבר מזמן בכלל לא חלק מחיינו: הנבואה. הנבואה היא היצירה הספורית המקורית שנועדה להשפיע על חיי אנשים ועל בחירותיהם באופן ששומר על החירות. הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים כ'נס', דבר שדווקא מקמט את חוקי הטבע ולא מותיר מקום לחירות. אז מה עושים?  נותר להצטייד במסכי טלוויזיה גדולים, בקפסא ענקית של פופוקרן ולהדליק מזגנים קול 

 

2 מחשבות על “הפוך

  1. בוודאי שהיצירה משפיעה על החיים, במיוחד במדיום של הסדרות שגם מגיעות לכל בית כמעט. אבל בית הקלפים ודאי לא היה הראשון. נשיא אמריקאי שחור התאפשר רק אחרי 24, שהציגה נשיא אמריקאי שחור. עצם האפשרות לנשיא אמריקאי שחור התאפשרה בעקבות הסידרה ההיא, כשאנשים ראו ומבחינתם זו ’מציאות’. ומחוץ לפוליטיקה היתה <a target=_blank href="http://screenrant.com/star-trek-real-life-gadgets/&quot;>סטאר טראק, שהרבה מהחידושים הטכנולוגיים שהיא הציגה בבחינת מדע בדיוני כמו פאלם שימשו השראה למפתחים טכנולוגיים. נדמה שגם רעיון הסלולרי בא משם. אני עוד מחכה לומר beam me ושיהיה מסע בהעברת מאסה. אבל זה אולי עוד יקח קצת זמן. 

    אהבתי

  2. http://haraayonot.com/idea/representation/
    שימי לב לדיון על ההבדלים בין חיקוי (MIMESISׂ) של המציאות, שבו נמתח קו ברור בין המציאות מצד אחד לבין מעשה האמנות מצד שני, לבין "ייצוג", שבו ההבדלים בין המציאות לאמנות מיטשטשים. כמו כן ראי את הדיון בנושא פוליטיקאים וייצוג – הכל מאוד מתחבר לדברים שכתבת כאן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s