פחות מאמינה כיום ברעיונות. יותר מאמינה בכוח. ובמזל. מה ההבדל בין מזל ומקריות? למזל יש יחסי ציבור טובים יותר.
פעם מאוד האמנתי ברעיונות ובמחשבה וברעיונות שיש מאחוריהם מחשבה. נקח לדוגמא את המערכת המשפטית. כביכול זו מערכת הצדק. בפועל, זו פשוט מערכת הגנה בפני אנרכיה, שיוצרת מוקדי אי צדק בחברה. המנגנון הזה פועל נגד אנשים בעלי כוח רק אם הם עושים טעויות פזיזות או אם הם חורגים בקצוניות משוועת מן הכללים. רצוי שניהם. בשאר הזמן היא מחזיקה, יחד עם יתר המערכות בחברה, את מנגנוני הכוח. מנגנוני הכוח הם לא משהו מופשט, הם החוקים והאנשים שמפרשים אותם. לקח לי זמן להבין את הדבר הזה. מה שמזכיר לי בכלל את לימודי הפיזיקה בתיכון. נקח לדוגמא אבן שמסובבים על חוט בתנועה מעגלית. מהו הכוח הצנטריפטלי פה? המתיחות של החוט אליו האבן מחוברת. כלומר, המושג המופשט של הכוח המייצר את התנועה המעגלית יורד למשהו קונקרטי בתוך המערכת. וזה מה שטוב בפיסיקה, לפעמים היא מפרשת באופן פשוט מה שמתקיים באופן מורכב עשרות מונים במערכות המערבות בני אדם. כמובן, לא צריך להסחף עם האנגלוגיות הללו.
רעיונות הם החלק הכי משוחרר באדם. הם החירות. אבל העולם, הטבע, לא. הוא נוקשה. כוח הוא עקרון מופשט שמתאר עדיפות. היא יכולה להיות עדיפות כלכלית, עדיפות מלחמתית או עדיפות אינטלקטואלית. לא תמיד עדיפות אינטלקטואלית מתרגמת לכוח. לפעמים כן ולפעמים לא. לדוגמא, במפגש בין הציביליזציה היוונית והציביליזציה הרומית (בראשיתה), הפסידה יוון ורומי הפכה למעצמה. זאת למרות שליוון הייתה עדיפות מחשבתית ותרבותית. העמים האסיתיים הם בעלי איי קיו גבוה מהמערב, והם הגיעו ללא מעט הישגים הרבה לפני המערב. ובכל זאת, המערב הוא החברה השלטת.
בסופו של דבר הכוח, המלכות, השליטה, מכריע ומשתמש בשאר. זה קצת דומה למה שנאמר ביהדות, שהרצון מכפיף אליו את הכל, גם את היצרים, הרגשות וגם המחשבות.
בסך הכל ניטשה הבין את זה יותר טוב מאחרים. הוא פשוט חש וגם חשש מפני ההשלכות של הכוח לגבי החברה הגרמנית. אני הבנתי את רוב מה שהוא אמר ביום שהגעתי לברלין. הבנתי בגוף, לא בראש. הגוף שלי דלק. המפגש עם העוצמה בגרמניה היה חזק מהמפגש עם העוצמה המערבית בארצות הברית או בשאר המקומות בהם הייתי. כמובן שזה היה שונה לגמרי מהחוויה בסין. זו תרבות אחרת לגמרי. עוצמה אצורה, מובהקת, לא מעורערת. כמו עשירים של כסף ישן מול נובורישים. במקורות הרי זיהו את כוחו של עשו עם רומא, ואחרי כן עם גרמניה דווקא.
ובכל זאת, השפה והדיבור הם בטוי לרצון. לא אגרופים ולא צעקות. ולכן מי ששולט בדיבור יכול לשלוט ברצונם של אחרים. וכך, גם בכוחם. השימוש העמוק בדיבור הוא שימוש מניפולטיבי ותכליתי. לא שימוש אינפורמטיבי. זה מה שבאמת למדתי במפגש עם ההוא. איך להשתמש בדיבור כדי להשיג מה שאת רוצה.
אם לחזור לנושא של מערכת המשפט, אני מאוד אוהבת את אלן דרשוביץ', המשפטן היהודי המהולל. לאחרונה הוא גם הפך למעין דובר בזכות דונלד טראמפ ונשיאותו המפוקפקת. הבנתי ממשפטנים שהוא מעין סלב יותר מאשר אקדמאי משפטן. אבל זה לא משנה. אני אוהבת לשמוע אותו מדבר, הוא עושה סדר במה שאי אפשר לסדר. אצלו הדיבור הוא אופן לארגן את אי הצדק כך שנוכל לטפל בו אחר כך. עבודה קשה.
חוויות חשקניות 