אהבה היא לא מילה

 

 

אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. בחיים לא. אני בחיים גם לא אוהב ככה כי לא יישארו לי חיים.  אהבתי אותו עד שלא היה טעם לאהוב. אהבתי אותו בימים ואהבתי אותו בלילות. אהבתי אותו שנים, אהבתי ימים ורגעים. אהבתי אותו עד שחליתי והבראתי ושוב חליתי ושוב הבראתי. בחיים לא נתקלתי באדם כל כך בלתי מובן. בחיים לא אהבתי אדם שכל כך פצע אותי וכל כך היה אדיש ואטום ורצחני, ועם זאת כל כך רגיש. בחיים לא ראיתי אדם כל כך פגיע ועדין ועם זאת מלא כח ועוצמה. בחיים לא אהבתי מישהו עם קול כל כך עדין וכל כך משכנע, שלא יכולתי על שבריריותו המשלה. אהבתי בו הכל, אהבתי את הנוכחות ואת האי נוכחות שלו. אהבתי אותו בצורה מוחלטת, מושלמת. אהבתי אותו במחיצתו ואהבתי אותו בהעדרו. אהבתי אותו על כשרונו הכביר והחד פעמי, ואהבתי אותו על חולשותיו וטעויותיו העקרוניות. אהבתי אותו על אשליותיו ועל אמונותיו. אהבתי אותו מרגע שהתוודה בפניי שהוא חלש, שהוא הרוס רגשית. אהבתי אותו יותר מאת העולם בו הוא פעל ונע. אהבתי אותו בצורה מוחלטת, מוחלטת. אתם יודעים מה זה אהבה מוחלטת? אהבה מוחלטת איננה רגש. אין לה משקל. היא הכל. אהבתי אותו כל כך שהרגשתי אותו בכל העולם מסביבי. הוא היה גדול מנוכחותו הצנומה. אהבתי אותו כך שהאהבה אליו גלשה לעתים לכלל האנשים. אהבתי אותו כמו שאוהבים ילד. נכון שהוא לא יצא לי מהרחם, אבל הרחמים שהרגשתי היו ממש כמו. איך אני יודעת? אני פשוט יודעת.   אהבתי אותו כל כך שהרגשתי מה הטעם בחיים, מה הטעם. למה הפרוייקט האנושי חשוב. הרגשתי את חשיבות קיומם של אנשים, של חגבים, אפילו אבנים. אהבתי אותו על הרגעים השוליים, כשהוא יצא לעשות קניות במכולת עם שקית ירקות, כשהוא דיבר. כשהוא שכנע. כשרומה, כשרימה. אהבתי את האנושיות שלו, את התמודדותו עם הימים החולפים, את האנשים שסביבו, האנשים שנגעו בו, שהיו לידו. אהבתי את הטעיות הנוראיות שהוא עשה. אהבתי את עיניו הדחוסות, הבוהות מסביב בסקרנות, בולעות כל בדל מידע. אהבתי אותו בצורה שפירקה אותי לגורמים, לחתיכות היסוד של המציאות. היא פרקה אותי למשפטים ואז למילים ואז לאותיות. לכן אני מתחברת לקבלה, לכן אני מבינה מה הכוונה שלכל אות יש תפקיד והיא מבטאת את המהות הרוחנית, את הרצון. כשמפרקים את הכל לחלוטין נשארים עם אותיות, ואז עם השתיקה. כדי להגיע לרמת פירוק כזו יש להפעיל תשוקה, כוח, רצון עצום עצום. היה לי כזה בלב, היה לי תחנת כוח גרעינית. אהבתי ואהבתי ואהבתי בלי הפסקה ימים ולילות וימים ולילות וזה לא עבר. שבע שנים זה לא עבר. שמונה שנים זה לא עבר. אחר כך זה נרגע, כמובן, לא עבר. מספיקה מילה, מספיק ריח, מספיק אור מסויים. והכל עולה שוב. אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. בחיים לא. אני בחיים גם לא אוהב ככה כי לא יישארו לי חיים.  הגעתי לנקודת קצה של שתי אפשרויות: למות או לחיות. בחרתי לחיות. בחרתי לחיות עם תחנת הכח הגרעינית בלב שלי. לחיות עם זכרון של אובדן של חרדה של פירוק קצוניים.  לא מתי מוות קליני, אבל מתי מוות רוחני. הייתי חייבת, כדי לבחור בחיים. באותו יום כשנפגשנו בקפה, אני זוכרת, 31.3.08, שבועיים אחרי שמלאו לי 24, אותו יום כל מה שהאמנתי בו מת. כל מה שחשבתי. כל מה שהרגשתי.  אותו יום הבנתי שהתאהבתי בגאון מטורף ועכשיו אני לכודה בעולם המחריד שלו ואין לי דרך לצאת. עכשיו, שתי המילים האלו לחוד וגם ביחד מודבקות בצורה שיש בה זילות מסויימת. אני רוצה למחות! אין הרבה גאונים. ואין גם כל כך הרבה מטורפים. ויוצא מזה שאין הרבה בקבוצת החיתוך, של גאונים מטורפים. אבל הוא באמת כזה. גאון מטורף שמעלה הצגה מול אנשים ומוסדות. שמתפקד, שמתפעל, שמתמרן אנשים לעשות רוב מה שהוא רוצה. שלכוד בלולאה. שלכוד בצורה נואשת במה שאנשים רגילים נחלצים ממנו בגיל 14,15 על פי רוב. לפעמים, המאחרים, נחלצים משם בגיל 21. אבל לא הוא. הוא כלוא. הוא לכוד.  וכמובן שמי שאוהב אותו נלכד. ואי אפשר להחלץ מזה, אי אפשר לשכוח. הבנתי שיש משמעות לחיים ומהי: אהבה. ביסוד העולם יש אהבה. היא מוסתרת מאחורי דברים איומים ונוראיים, היא מוסתרת מאחורי הזוועות שהאנושות מעוללת, שהטבע מעולל, מאחורי אקראיות שאין לה שם. היא מוסתרת, אבל היא שם. היא מחייה. היא החשמל אליו כולנו מחוברים, דרכו כולנו מונשמים. אהבה בצורה הגדולה שלה, בצורה שאין לה צורה אלא אור עליון, בלה בלה בלה, אין מספיק אותיות ואין מספיק מלים. אבל זה מה שיש מאחורי הכל. לבי נפצע ברסיס אהבה מוחלטת, אהבה שאין לה סוף. הלב פצוע, הלב מזוהם מכאב. השנים עוטפות את הלב ומנסות לחבק, להרגיע. והרסיס בתוכי. והוא תמיד יהיה. אולי תמיד היה. אני לא יודעת. אבל מבעד לכאב המנוול שתופס אותי בעצמה כשאני מוציאה את כל הבולשיט, כשאני נפתרת מהכל, כל האנשים וכל המחשבות וכל הסברות וכל הדתות וכל אלו, אני מצליחה לחדור מבעד לאשליית הכאב ולהעביר אצבע על הרסיס עצמו, ואז להכנס פנימה לתוכו ולהרגיש את האהבה הלכודה. לכודה בתוכי. לכודה בכולנו. עטופה בזוהמה וברוע מחריד ובזעקות שאיש אינו שומע, או מפנה את מבטו כדי לא לשמוע. אהבה שלא קוראים לה אהבה והיא לא מילה. אהבה היא לא מילה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s