לומדת עם הרב את ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן, עכשיו בפרק י"ט. הפרק עוסק בקשר בין הדיבור והאותיות לקדושה. הוא גם עוסק בקשר בין נתינת משקל (לרצון, דרך השימוש באותיות), לבין היכולת להיפגש פנים מול פנים. עם מי? קודם עם בני אדם. אחר כך, אולי, מי שברא אותם.

מילים גדולות, אבל זו תורה, כמו כל מה שרב נחמן כתב, קלה כאויר. והיא מתפשטת כמו אש. אני לא יודעת למה מחברים את הרב נחמן לדת דווקא. דת זה טקסים, פולחן, משרות. ואילו יש פה שעשוע, משחק. כשאני לומדת אותו זה כאילו אני שותה משקה עם חלקיקי זהב. והאסוציאציות עם המילים, זה מטורף. לרב נחמן יש כשרון טקסטואלי שלא ראיתי בחיים שלי. בגלוי ובנסתר. אולי הוא בדיוק מותאם לתקופה? אולי זה זה שלא כתב את מה שאמר? אולי יש לו שם קליט? אני לא יודעת. אבל, אם אני לומדת אותו עם הרב, בסיסטמטיות ובחום שמאפיינים אותו, אני באמת מאושרת. עכשיו, עכשיו אני מאושרת.

 

לא פי.סי

 

הערה: זה לא פוסט פוליטיקלי קורקט. 

 

אני לא אוהבת את האוירה הרעילה שנוצרה במדיה בין המינים בהסטריית ההטרדות המיניות.  יש פה מצב סכיזופרני, מצד אחד תרבות של פתיחות מוחלטת בה אפשר לעשות הכל מכל וכל, ואם זה מתועד בוידאו מה טוב. מאידך, משפט שדה מהיר להרבה אנשים על סמך עדויות לא בדוקות. משפט טיבו בירור: אם אדם נהג באלימות הוא צריך להענש. אבל אם נוותר על בירור, במה זה שונה ממשפטי הבזק בימי הביניים? 

אני לא חושבת שנכון להרוס בני אדם בלי לבדוק ולברר. המדיה לא יכולה להחליף את בית המשפט. מהטעם הברור שברגע שהמדיה משמשת את זה, נאמר כרגע, עבור המוחלשים (נשים) נגד החזקים (גברים בעלי מעמד), היא תחל לשמש ככזו גם במצבים לא מוסריים.

צדק הוא צדק. וגם אם אנשים הגיעו לעמדות כוח, מגיע להם צדק. לצד זה, מרגישה צער לשמוע על מה שנשים וגברים נאלצים לעבור מול דמויות שהיינו מצפים שינהגו אחרת. זה דבר נורא ומבליט את מה שתמיד ברור: כוח הוא על חשבון. כוח הוא על חשבון. כוח הוא על חשבון. הרבה פעמים מדהימות אותי תגובות של גברים לפוסט מהסוג הזה: גברים נתנו לנשים שויון זכויות! נתנו לכן לעבוד במה שאתן רוצות, ועוד. ברור שלגברים עדיין לא ברור שהעולם שייך לנשים כבני אדם באותה מידה שהוא שייך להם. האם דברים יהיו טובים יותר עכשיו? אני רוצה לקוות, אבל יש עוד מאבק.  הסובייקט הנשי צריך להאבק על אנושיותו בתחום המיני. פעמים רבות מפחיתים גברים מאנושיות האישה אליה הם נמשכים. מאידך, הסובייקט הגברי צריך להאבק על אנושיותו במלחמה. מאז ומתמיד חיילים חוו את הפרת זכויות האדם הקשות בהסטוריה, בהצדקת החוק. גבר שמת בקרב או נפצע בקרב נחשב בחברה האנושית כמצב הגיוני.  חיים של גבר במלחמה נחשבים בסימן שאלה. מצער, אך הגיוני.  אי אפשר פשוט לשכוח שזה כך. החיים הם מאבק, לשני המינים. 

 

החברה המערבית-ליברלית בבעיית שורש שמתפרצת דרך היחס בין המינים. יש פה נקודת צומת בין המינים, נקודת מחלוקת.  האם שני המינים יצליחו לגשר על נקודת המחלוקת ולחזור לאהוב, לבנות משפחות ולסמוך זה על זה? החיים תלויים בחיבור בין המינים. וחיים טובים תלויים בחיבור טוב בין המינים שיוצר משפחה. בסופו של דבר זאת הנקודה שצריך לשאוף אליה. בסופה של ההתכתשות והבקשה לעשות צדק, צריך להגיע לצדק. בלי שגברים ונשים יאהבו ויסתדרו, לא יצמחו משפחות חזקות. כולנו מרוויחים מכך שמוסד המשפחה עדיין חזק, יחידת היסוד של החברה האנושית. למרות שאני חוששת מתנודת המטוטלת, אני מקווה שגברים ונשים יחזרו לאהוב זה את זה, גם לטווח ארוך, ויחזרו לסמוך ולהאמין זה בזה. 

 

כל מסר, כל דיבור, הוא תולדה של שבר ?

 

מתוך
השבר הגדול ביותר שידעתי, השבר שחוויתי בגיל 24 היה כה עצום, מפני שהוא ריכז בתוכו את כל השאר בצורה מדויקת, הגיעה הפירצה
התודעתית: יש קשר בין החוויה האישית לגורלו של עולם. קשר שלא מסתכם בפיזיות של הדברים. לפי החשיבה המערבית, החוויה מנוסחת ונחתמת בפיזיות שלה. בקצרה, בה היא מתקיימת. אני הבנתי שהווייתה לא
מצויה בביטוי הפיזי שלה. וגם לא בבטוי הפסיכולוגי או הרגשי שלה.  והיא נשאה, החוויה שלי, עם כל הכאב, נהרות אמת שלא יכולתי אלא להיענות להם.  העוצמה של המפגש עם אותו
גבר, ומה שסביב למפגש (רובו הגדול לא יכולתי לתמלל) העיד
שעניין האהבה היה כסות שעטיתי על התוכן, שיהיה
נגיש לי, איכשהו, כדי להגן על עצמי. בקצרה, הבנתי שאהבה היא גם משל.  ואפילו אהבה מהסוג הגבוה יותר, כמו שהיה לי עם בן הזוג הראשון, עמו חייתי מספר שנים, היא משל. וכך הבנתי לראשונה איך החיים עצמם משל. לראשונה, כי זו
אמירה כל כך מוזרה שכמעט ואי אפשר להבין. והייתה זו ההבנה שהכינה אותי נפשית לקיומה של הנבואה. לא שחוויתי נבואה כמובן (!) ,אלא השגתי במערך הנפש את קיום התופעה. וכשעלה הנשיא ה-45 של
ארצות הברית, קודם כמועמד ואז כמנצח, על הבימה הציבורית, השגתי לראשונה את קיומה של המשיחות. לא שהוא המשיח כמובן (!) אלא שהוא מבשר את התופעה בעידן מוזר זה.  למה זה דומה? לאדם שבא מאקלים חם ויבש, תחיבת הפנים למקפיא, לכמה רגעים, יכולה לתת השגה של הקוטב הצפוני. השגה, לא מעבר. 

ספר הזוהר נוסח בכתב (אף כי הידיעות עצמן מיוחסות לאברהם אבינו ואף אדם הראשון) על ידי רבי שמעון בר יוחאי לאחר שמרד בר כוכבא כשל ומלכות רומא נדמתה עצומה ונצחית. זו הייתה תקופה חשוכה לישראל והיה ברור שהחושך ישרור עוד שנים רבות, במישור הלאומי.

לאחר גירוש ספרד, תורת הקבלה זכתה לעדנה מיוחדת. ובמיוחד, בקרב המגורשים שרבים מהם התיישבו במגרב ובבלקן. ואכן, הקבלה נפוצה בקהילות  יהדות ספרד והמזרח. הסתכלות מעניינת, לפי הרב קוק, היא שהציונות המדינית קיימת כדי לגלות את תורת הסוד בימינו. אי אפשר שלא לראות את הציונות המודרנית גם כמענה לשבר יהדות אשכנז, הגדול בהסטוריה המודרנית, השואה. 

ברמה האישית וברמה הכללית, נדמה שמסר או דיבור הוא תולדה של שבר. יש השלכות פסיכולוגיות רגשיות פילוסופיות ופיסיולוגיות וכלכליות ומה שלא נרצה לתורת הקבלה. אפשר לומר הרבה. אפשר גם לומר שכשאדם נשבר הוא נאלץ להמציא שפה במקום זו שאבדה.  יש השלכות אינספור לתהליך שתיארתי, אפשר בהחלט לדון בהן. כפי שאפשר להתבונן בענפים הנמשכים מן השורש. אבל אלו הן רק השלכות והדבר האמיתי הוא לא זה. 

 

הקבלה הינה המשך של הנבואה בעידן בו אין יותר נבואה.  הנבואה והמשיחות הם לא מונחים שלקוחים מתורת הקבלה, כמובן, אבל הם אינם חלק מעולמנו. אין בעולמנו לא משיח ולא נביא. ולכן, היכולת להשיג השגה נפשית של המונחים "נביא" או "משיח", שלדעת האדם המודרני קיימים במישור שכולו לשוני, אולי אנתרופולוגי, היכולת היא חידוש מטורף.  אני חסרה את השפה שתעביר הלאה מה שקרה. גם לא ניסיתי לשכנע או להתווכח עם מי שלא מאמין בשום דבר ממה שכתבתי. אני חושבת שמגע באמת מאפשר לאדם לחיות בשלום עם מי שלא מאמין לו, וכמובן גם ללמוד ממנו. אם לאדם יש בבית מיץ תפוזים והוא שותה ממנו כל יום ואומרים לו שאין יותר בעולם מיץ תפוזים, מה זה משנה לו?  נכון, פה יש הוכחה במישור הפיסי ואילו על מה שאני מדברת אין. אין פה הוכחה כי זו לא השערה בפיסיקה. אלא חיים. האמת עטופה באשלייה, והחיים האלו הם גם משל. האם אפשר ללמוד לחיות עם הדברים האלו בלי להתרגז?  האם אפשר עוד לרצות להגיע לאמת בעולם שקר? אני מאמינה שכן. 

 

 

 

             
                                 
       

הערה על מזל תאומים (וכן על נשיא ארצות הברית ה-45)

 

מכל המזלות, יש לי קשר מורכב ומעניין במיוחד עם מזל תאומים.  אלו הם אנשים שלא אכפת להם מאף אחד חוץ מעצמם,
ילדיהם ומשפחתם הביולוגית. שאר האנשים, שאין להם קשר ביולוגי, חסרי משמעות בחייהם.
חשוב לזכור את זה.

 

קיים אצלם טשטוש בין אמת ובדיון. לפעמים, הם מתייחסים לדמויות כאמתיות.
בהתאמה, לפעמים מתייחסים לאנשים כדמויות. תלוי מה הם צריכים. הם יכולים לפצוע אדם
בצורה בלתי נתפסת (בעיקר בדיבור) אבל זה לא מעניין אותם כי הם מתייחסים לו כדמות, בסרט
או בספר. הם מודעים לקיומה, שומעים אותה, לא מעבר.  למשל, אם ראיתי סדרה ואחת הדמויות נפגעה והובהלה לבית חולים, אחרי
שהפרק נגמר לא אתהה בדאגה מה מצבה ומתי היא משתחררת. זה נכון לכל מזלות האוויר אבל אצל התאומים זה עקרוני. אצלם יש טשטוש מעניין בין
אמתי ומדומה.

 

באחת הגמרות הכי ידועות מתוך מסכת חגיגה, מסופר על ארבעה אנשים שנכנסו
לפרדס: רבי שמעון בן זומא, רבי שמעון בן עזאי, אלישא בן אבויה ורבי עקיבא.   "ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע
(כלומר יצא מדעתו), אחר (אלישה בן אבויה) קיצץ בנטיעות (הגיע לכפירה) ורבי עקיבא
נכנס בשלום ויצא בשלום".

 

על פי דברי האר"י, הארבעה שנכנסו לפרדס שייכים לארבע פני המרכבה,
משום שכל אחד בחר צד מסוים של המרכבה-פרדס להיכנס דרכו. מה הכוונה? כל צד של
המרכבה הוא גישה ודרך רוחנית בפני עצמה. הכניסה לפרדס אינה רק 'טיול רוחני' לשם
הנאה אישית אלא משימה עם יעד ברור.

למעשה, כל החלקים חשובים להשגת האמת הגבוהה יותר שהינה הפרד"ס.

אני רוצה להתעכב על רבי שמעון בן זומא. לפי המסורת, בן זומא מזוהה העם
יסוד האויר.  מבחינת השגתו השכלית, היה רבי
שמעון בן זומא כשיר ומסוגלת להבנות עצומות מעל לבשלותו הרגשית. הפער בין היכולת השכלית
הגבוהה, לבין נפש ואישיות שעדיין אינן כשירות להתמודד עם האמיתות שהשיג, הדחף
האישי והיומרה האישית שדוחפות את גלגלי השכל, הן שגרמו לניתוק מן הזולת ובסופו של
דבר מעצמו. וגרמו לו להשתגע.

 

במקרה של מזל תאומים (פה אני מגיעה לנשיא ארצות הברית), בחוויה התאומית
עצמה יש 'עשיית שלום' בין טירוף לשפיות ובין האמת לשקר.  וכמו שתי אומות המצויות בשלום, יש ב-אמת שגריר
של השקר ויש ב-שקר שגריר של האמת. ישנה גם תיירות פנים נמרצת.

התאומים הוא מזל של כפילות ומבין (על אף שאינו מבין) שישנה דואליות
בחוויית המציאות ולכן, גם אם נטרפת ספינתו, תמצא את דרכה חזרה במהרה. עיקר הסכנה
של מזל זה היא לאנשים אחרים שלא נחנו בגמישות שכלית כזו.  אם נגיע לדונלד טראמפ, הוא עצמו לא ניזק עד כה
מהרפתקת הנשיאות שהחליט לצאת אליה. אם יש נזקים הם נופלים בחיקם של אנשים אחרים,
אלו שהלכו אחריו והאמינו שהם מבינים אותו ורצו להשתמש בו. או אלו שיצאו נגדו
והחליטו שהוא אויבם.

 

לתאומים יש יכולת פנטסטית לברוא יש מאין באמצעות הדיבור. הם יודעים
לחבר בין חלקי מציאות שנדמים כמנותקים. איך? דרך ההיגיון. וזאת כי מזל תאומים זקוק
לחוויה שהעולם הגיוני וניתן להסביר אותו בצורה הגיונית. השכל הוא כמו פנס שמאיר
באפלה. הדיבור הוא השביל שנפתח באפלה ובו יכול האדם לנוע ולהתקדם. כדי שזה יקרה
צריך להשהות את הפחד ואת ההבנה שהחשכה היא לאין שיעור מהאור בו האדם מתקדם. אחרת,
האדם ישותק מפחד ולא יוכל לזוז. כך נאחז התאומים במחשבה שהדברים הגיוניים וניתן
להבינם.  ולכן טראמפ מאמין בכל לבו באמיתות
הדברים שהוא אומר, כיון שכך הוא מגן על עצמו מאלו שרוצים להרע לו (ויש רבים כאלה,
אמתיים ומדומיינים). הוא בורא את אמתותם תוך כדי דיבורו.

ברגע שהוא ירשה לעצמו לחשוב שהוא טועה והם צודקים, ילך לאיבוד. מבעד
למנגנון השכלי-מכאני הזה קיים האגו, חוש ההומור, והצורך בחשיבות עצמית שדוחף אותו
להתקדם.  המבנה האישיותי שתיארתי עוטף כמיהות
לעוצמה ומנתב אותן בהתאם. 

 

בן מזל תאומים הוא כמו מגלה ארצות. רק שהארצות הן ארצות המחשבה.
התובנות הן מדהימות כמובן אבל בשביל שיוכל להמשיך לנוע הוא חייב לדעת שיש לו דרכים
לעשות זאת, וגם דרכים לסגת ולחזור חזרה כשיצטרך להתגונן. הדרך, השביל, הינו
הדיבור. התקשורת עם אחרים היא דרכו לנוע בארצות המחשבה.  דוד המלך היה בן מזל תאומים, ספר תהילים מהווים
את פאר יצירתו. דוד פרץ את הדרך לכל אדם, כיון שהוא הניח שהאדם יכול לדבר אל
אלוהים כאיש אל רעהו. את מה שמשה השיג על הר סיני, בשיא הרוחני שהושג בניתוק מהעם,
מהאנושות, דויד הניח בידיו של כל אדם.  כל
אדם שנוסע באוטובוס עם ספר תהילים יכול לקרוא את המילים שלו וללכת בעקבותיהן. דוד דיבר
בדיבור אישי עם אלוהים, אצלו האישי הוא הכללי. זה הפוך ממשה רבנו שאצלו, כפי שמבוטא
בשירתו, היא שירת האזינו מספר דברים, הכללי הוא האישי.

גם אצל דונאלד טראמפ הדיבור האישי הוא דיבור כללי. דברים, זוטות בינו
לבין דמויות נידחות, הופכים לכותרות ראשיות. אנשים דנים במחוות הפנימיות בנפשו
כאילו היו תנודות במזג האוויר.  הדיבור שלו,
כמנהיג העולם החופשי, הוא רשת הכבישים המאפשרת תעבורה תקשורתית. האם טראמפ הוא מטורף?
בהגדרה צרה, כן, קצת. אך אין זה מפריע לתפקודו כנשיא.

 

החשיבה שלו, שנחווית בחוגים מסוימים כאמת האמתית, באחרים פרנואידית ובאחרים כמחושבת
וקרה, היא תוצאה של השלום או הטשטוש בין המציאות לדמיון שהוא מציע לציבור האמריקאי. החשיבה המערבית
קבעה, מראשית המודרניזם, כי אלו הם אויבים. לאמיתו של דבר הם אינם אויבים בכלל.
 

טראמפ מבין את זה ולכן הוא שולט בגאונות באופן שאמיתות מתקבלות בציבור.  אין מה להתפלא
שתכונה זו פרצה דרך ללבם של המוני אמריקאים והביאה לבחירתו לנשיא ארצות הברית
ה-45.