תת הכרה קולקטיבית נפתחת כמניפה

 

שני האנשים שעצבו אותי משנות העשרים המוקדמות לחיי ועד היום, וחיברו אותי ליהדות ולמסורת, הם בני עדות המזרח. במקרה או לא, שניהם גם קצת גאונים. אולי זה מסביר את מבוכתי לנוכח הפולמוס סביב היהדות. ודת בכלל. הצורה בה אני חווה אמונה, מסורת, התקרבות או התרחקות, לקוחה מהסגנון הספרדי. כלומר, התבוננות שלא גובלת בשיפוטיות או הרחקה של אדם בגלל מידת המחוייבות שלו לקיום מצוות. מאידך, גם לא ביצירת אידיאולוגיות מתחרות (כמו הרפורמים והקונסרבטיבים). 

למה אני חשה כך? ראשית כי 'דתיותי' המעשית איננה גבוהה, ולכן כאשר אני נשאלת אני מגדירה את עצמי בעלת זיקה למסורת (ומחייכת בהתנצלות). שנית, כי זה נראה לי תמוה לשפוט אדם אם הוא מקפיד יותר או מקפיד פחות. אם אדם מרגיש מחובר ליהדות, זה לבה של הזהות שלו, ולכן אני חשה מחוברת.  בילדותי, התגוררנו סמוך למשפחתה של אמי, שהינם ספרדים. הם לא היו ממש דתיים, אבל כמו כל הספרדים אהבו את המדינה וכבדו את המסורת. זו נקודת המוצא שלי, שלמעשה מורה על משהו אחר – הנורמליות. זיהוי היהדות והמסורת עם הנורמליות, הינו זיהוי שמחבר אותי לספרדיות. אצל אשכנזים רווחת הסתכלות אחרת, מתפלפלת, מקפידה, שפחות מדברת אלי ויוצרת דיכוטומיה בין דתי לבין חילוני. בין מי שאיתנו ומי שנגדנו.  כל הנושא של לחזור בתשובה, לצאת בשאלה, הוא מינוח אשכנזי. 

האבחנה הזו גם קשורה לסגנון הפסיקה הספרדי והאשכנזי. הראשון שמאופיין בלמדנות וביישוב סוגיות לפי זיהויין וקיטלוגן ואז הכלת כללים על פי קיטלוג, מצריך נטייה למדנית והכרה של קשת הדיעות השונות. ואילו הסגנון האשכנזי מאופיין בהחרפת הניגודים, להראות איך שתי סוגיות שכיביכול סותרות, ניתן ליישב אותן אם הולכים גם לפי זו וגם לפי זו. אבל לפני כן צריך לעמוד על הסתירה בין השתיים וצריך להכיר בניגודים ואף לייצר כל הזמן, בתוך הלימוד, ניגודים. סגנון זה מכונה התפלפלות. הסנגון הספרדי יצר קהילות שבמרכזן רבנים אורתודוקסיים שהקפידו מאוד על ההלכה, וסביבם מעגלים של אנשים בעלי מחוייבות משתנה לקיום מצוות. אין כמעט אף ספרדי שיצא כנגד הדת. היציאה נגד (המדינה, או היהדות) רחוקה מהחוויה הספרדית. לעומת זאת אצל אשכנזים רווחים המתנגדים: מתנגדים לדת, מתנגדים לישראל, מתנגדים ללאומנות ועוד כהנה וכנה. האשכנזים הגיעו בעיקר מארצות אירופה ואילו הספרדים בעיקר ממדינות המזרח התיכון. והדבר הזה גם מתבטא בסגנונות ובתנועות השונות שהולידו אלו ואלו. בעוד שהגישה האשכנזית דוווקא היא שהולידה (גם כחלק מעליית הלאומיות באירופה) את הציונות המדינית המודרנית וכוננה למעשה את המדינה, כשהחיים בישראל הפכו עובדה קיימת, דווקא הנורמליות הספרדית המזהה את היהדות עם החיים, התרבות המנהגים המשפחה ותרבות השולחן, היא המתאימה יותר ולכן אנחנו רואים את התגברותה של הספרדיות. אם במוזיקה, בתרבות, בפוליטיקה וכן הלאה. לצד זה, ישראל לא הפכה לספרדית ולדעתי לא תהפוך לכזו. ישראל היא מזיגה.

 

 בעתיד, תוך שהמאבק על זהותה של המדינה ממשיך, יצמחו זהויות נוספכות דרכן ייחשף טבעה השבטי של ישראל מתוך תת ההכרה הקולקטיבית.  אשכנזי וספרדי הוא 'דיפול' פשטני מדי שיוחלף במערכת זהויות מורכבת. כמו בשיטות הפסיקה (ביקרותיות ספרדית מול פלפול אשכנזי), שיכולות לצמוח רק כשהן לומדות זו מזו, כך הזהויות העתידיות יתפתחו הלאה לקשת שתחשוף את הזהות השבטית-ישראלית במלואה, וכמו הקשת, תעיד על מקורה האחדותי, האור; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה".