הפוך

 

את כל החיים האלה אני מעבירה הפוך. הפוך מאנשים סביבי, הפוך מהדיעה המקובלת. פשוט הפוך.  לפעמים זה משעשע ולפעמים מייאש.

 

אז התרחקתי מאמנות בשנים האחרונות. גם במעבר על הקטעים בבלוג, פעם היו הרבה פוסטים אומנותיים ומלאי הבעה, וכמובן שבזמני הפרטי כתבתי. אבל בשלוש, ארבע שנים האחרונות הלכתי ואבדתי עניין. קרו גם דברים נוספים בחיי שהשפיעו מאד, אותם לא יכולתי להזכיר כאן. אבל עם יד על הלב? הם לא היו במהות הסיבה. אני חושבת שחפשתי באמנות משהו שכבר לא מצאתי. זה מוזר, נכון? אנשים שיוצרים מתמוגגים מהיצירה שלהם ומהמפגש מעולם היצירה וזה כמו תשוקה שרק מתגברת. אבל אצלי חל מן תהליך שבו בנעוריי הייתי שם לגמרי, וככל שהתבגרתי מצאתי יותר עניין במה שאפשר לראות ולקרוא בחיים, מאשר ביצירות של אנשים, ואפילו שלי. בכלל, בעיני ליצור ולצרוך אמנות הולך לגמרי יחד, אני לא מבינה אנשים שזה לא מחובר להם.    אבל לאט לאט, אפילו גדולי היוצרים,  הדברים שהם יצרו פחות ופחות נגעו בי. כאילו הבנתי משהו עמוק בפנים ורציתי לדעת: אוקיי, מה הלאה? לא הסתפקתי בלהיות מוקסמת ממה שעושה אמנות, וגם לא עניין אותי לנתח אמנות (דבר שהתנסיתי בו קצת באקדמיה ולא לזה הכוונה). רציתי, נו, להבין מה הקטע? רציתי לעלות על הבמה באמצע המופע ולהכנס להם מאחורי הקלעים. זה מה שרציתי. כמו פאקינג פליני ב-8 וחצי שלו. מה, מישהו יגיד לי פשוט לשבת בקהל, על אחד הכיסאות, ולהנות מהמופע? 

 

"בית הקלפים" זו סדרה חד פעמית.  לא חייבים להאמין לי, אבל כשצפיתי בלי יכולת לזוז במשך חמישה ימים בעונות 1+2 של הסדרה הזו, פעם ראשונה הרשיתי לאמנות להשפיע לי על החיים. בגלל הסדרה הזו התארסתי. אני זוכרת שהיד רעדה לי כשהייתי עוברת מפרק לפרק בצפיית בינג', בלי יכולת כלשהי להפסיק לראות. ואני זוכרת איך עוד קצת ועוד קצת הרגשתי שהסדרה הזו נכנסת לי לעור ומתחיל להטשטש אצלי האבחנה בין מה שקורה שם למה שקורה בעולם האמיתי.  איך שהפרק האחרון נגמר קמתי מהכורסא ונסעתי לירושלים והתייעצתי עם קרובי משפחה. ואז, כאיך שחזרתי למרכז דברתי עם בן זוגי ומיד התארסנו. עכשיו, מי שראה יכול להגיד: מה הקשר? זו לא סדרה רומנטית בכלל, ות'אמת? זו גם לא הסדרה הכי טובה או מרגשת שנוצרה Ever.  אז מה הקטע? למה? אני חושבת שזו הייתה אינטואיציה שהתפוצצה בתוכי. אינטואיציה שהתפתחה והורתה לי שדווקא בסדרה הזו יש משהו שחורג מהנאה בידורית או אפילו אמנותית. שמשהו הולך להתפוצץ בזירה שהסדרה נגעה בה ישירות, פוליטיקה אמריקאית לאומית, כמו פצצת מימן שטרם ראינו. וזה אכן קרה.  ולא הייתה לי תחושה כזו עם "משחקי הכס" ולא עם "טווין פיקס" ולא עם מלא יצירורת שעלו על "בית הקלפים" מבחינת האיכות והאמירה. אבל ב"בית הקלפים" פעם ראשונה היה המימד הנוסף הזה שדברו עליו כל מיני אינטלקטואלים אירופיים, המימד הנוסף, לא יודעת, כאילו, יש צופה ויש יצירה ומה הלאה?   אנחנו התרגלנו בערך מהמצאת הטרגדיה היוונית, איפשהו ב 500 לפנה"ס, שיש במה ויש קהל ויש על הבמה אנשים שעושים דברים וקהל שמסתכל עליהם ומתרגש וצוחק ולא יודעת. ואז המחזה נגמר והקהל הולך הביתה. בגדול, ככה התקיימה אמנות. אני שמה רגע מוסיקה בצד כי היא לא אמנות סיפורית.   הקיצור, לא יכול להיות שעם המצאת הכתב הדיגיטלי ועם המצאת המצלמה והאינטרנט, לא יכול להיות שלא יהיה שנוי אינהרנטי באיך נעשה ספור ואיך מתקיים הקשר בין היצירה לבין הקהל בהעברת הספור. זה פשוט לא הגיוני שזה יישאר כמו ביוון העתיקה. הזמן שלנו הוא לא ליניארי כבר. והכתב שלנו, הפך מכתב למשוכתב.  בקצור, לראשונה קבלנו מצב בו יצירת אמנות זלגה מהמסך למציאות. וזה קרה עם הנשיא הראשון של המאה ה-21.  וזה יתחיל לקרות בעוד דברים הרבה יותר מהר משאנחנו נצפה.  משהו שהתקיים בסרט, בתסריט, פתאום יחדור לנו למציאות בצורה עיקשת.  ויכול להיות שהוא ימשיך להתקיים גם כסרט לצד התבססותו כמציאות. הם לא mutually exclusive.   וזו מהות השימוש של הנשיא טראמפ בטוויטר, על המחיר שזה עולה.  כי הוא מבין מאיפה הוא בא, רק לא מבין לאן הוא הולך.   הלוואי שהפרופסורים החכמים להסטוריה היו כבר מבינים שיש פה תופעה אחרת ומפסיקים להכניס את מה שקורה לרובריקות המוגבלות אתן הם התרגלו לעבוד ולכתוב דוקטורטים בהרווארד או ברקלי או לא יודעת מה. 

 

יש פה מהפכה מטורפת ביחס בין יצירה לאנשים, בהיפוך הקשר המוכר לנו מזה אלף שנה. פתאום היצירה נכנסת לחיים ומתערבת בהם, לא רק החיים מקבלים מחווה ביצירה.  אז את מה זה מזכיר? את התופעה המוזרה הזו, העתיקה, שפעם האמינו בה וכבר מזמן בכלל לא חלק מחיינו: הנבואה. הנבואה היא היצירה הספורית המקורית שנועדה להשפיע על חיי אנשים ועל בחירותיהם באופן ששומר על החירות. הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים כ'נס', דבר שדווקא מקמט את חוקי הטבע ולא מותיר מקום לחירות. אז מה עושים?  נותר להצטייד במסכי טלוויזיה גדולים, בקפסא ענקית של פופוקרן ולהדליק מזגנים  

 

הדיפלומט

 

יחסים בינלאומיים הוא אחד התחומים הפרוצים ביותר שיש, לצד זמרי אינסטנט ששרים רגאטון או פופ, וכוכבני ריאליטי.  לכל אדם יש דיעה.  הבעיה העיקרית בתחום, כמו בתחומים הקרובים לו (הסטוריה בת זמננו, מדע המדינה, עיתונאות, דיפלומטיה וכו) היא ברגע בו טופחת המציאות על פני הדיעה, מי שהביע אותה כבר לא שם לקחת אחריות על דבריו.   המדיום התקשורתי בימינו איננו מעודד חשיבה. גם הרשתות החברתיות אינן מעודדות חשיבה. וודאי, הן מעודדות ומעוררות אלף אחד דברים, חלקם פנטסנטיים; לא חשיבת עומק לטווח הארוך.  

 

כשמדען משער השערה ומבקש תקציב לבדוק את השערתו בסדרת נסויים במעבדה, הוא עובר תהליך. בסיומו של תהליך יתברר לו אם שגה לגמרי, היה בכיוון הנכון אך חסרו לו משאבים, או ששאלת המחקר שלו פשוט לא הייתה טובה. לרוב, הדבר מתברר תוך כדי עבודה וככל שהתוצאות נערמות. לא כך בתחומים שהזכרתי. המצב הזה מאפשר אנומליות שונות בפקולטות מסויימות. נכון, לא רק שם. זה קיים במידה חמורה גם בכלכלה. אבל הפקולטות האלו משפיעות ומעצבות דעת קהל הרבה למעלה מתקציבן המוגבל וסך התלמידים הלא גדול שהן מאכלסות.  

הנרי קיסינג'ר, על גופו המזקין בן ה-94 ,חוזר לעניינים ומושך שוב בחוטים. איך זה קרה? מה הנרי קיסינג'ר מציע שאין לאלפי יועצים ומומחים אחרים?  נסיון, יכולת תחמנות מתקדמת, קורטוב רוע, והשקפת עולם המשתנה תוך כדי תנועה.  איך יכול להיות שגם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, וגם נשיא רוסיה העשיר, ולאדימיר פוטין, החליטו לזמן אותו לשולחנם ולהתייעץ בו בחודש האחרון?  כנראה שהם חושבים שהוא יודע משהו ששווה להם לדעת. מה הוא יודע?

מה שהוא לא יודע, הוא לא למד את זה בפקולטה להסטוריה או יחסים בינלאומיים. הדבר הזה ברור והובהר על ידו פעם אחר פעם.  אני לא חושבת שהוא אדם טוב או מחפש לעשות טוב לאף מדינה (במיוחד). אבל הוא כן אחת הדמויות המרכזיות במפגש הדיפלומטי בין תרבויות. הוא כן מספיק מעניין כדי לרצות להבין איך שהמוח שלו פועל כשהוא בא לגשר בין גישות כל כך מנוגדות. וכשהוא נע בין צמתים ובין תרבויות ולשונות וזמנים. והוא אכן נע בכל אלו בגמישות מעוררת פליאה. 

על מנת לרכוש הבנה  במה שקורה באמת בעולם, מבחינת תהליכים, לא מספיק להביט במישור הגלוי. ובעיקר, לא מספיק לטפח דיעה. מי שחושב שזה מספיק, מוזמן לבדוק את עצמו לאורך זמן, נאמר 5 שנים, ולראות עד כמה הוא רחוק מהבנה מספקת של המציאות. הערכות של אלופים צבאיים או דיפלומטים או עוזרים פרלמנטרים או סתם דוקטורים להסטוריה, לא טובות לרוב מזו של אדם מן השורה. אלו בובות בתיאטרון שמישהו אחר מפעיל. היתרון של אדם כמו הנרי קיסינג'ר הוא נכונותו לשחק בתיאטרון הבובות. הוא לא מעמיד פנים שדיפלומטיה היא דרך לפתור קונפליקטים בינלאומיים, והוא לא בא עם לב מלא אהבה או גאווה ותשוקת כוח פוליטית 'כאילו' להפוך את העולם לטוב. הוא מגיע משפלותו לדבר עם אנשים שעשו לפעמים פשעים נגד האנושות, ולרוב מציגים את עצמם כגיבורים לאומיים. והוא מגיע לדבר. אותי מעניין איך מדבר אדם שיכול לרכוש את אמונו של נשיא רוסיה ובו בעת לרכוש את אמונו של נשיא ארצות הברית וכן את אמונו של השמאל המערב אירופי הטיפוסי; איך מדבר אדם כזה? מה הוא אומר ומה הוא לא אומר?  

 

עולמנו נע בכמה מישורים: המישור הגלוי, הפשוט, של מה יש. המישור המרומז, דרכו אנשים מבטאים את רצונם הכבוש. המישור העליון בו נרקם דרש המעשה בו כולנו לוקחים חלק. ומעל לכל, מישור הסוד, בו ניתן להביט במציאות הפשוטה ולהשיג את האשליה המאפשרת שפה, זמן, מרחב וכל הקטגוריות הבסיסיות שקאנט ופילוסופים אחרים נסחו הרבה יותר טוב ממני.  הדרך להצליח לגבש הבנה ראויה של המציאות היא לפתח אינסטינקט. הדרך לשמור על ההצלחה היא לשמור על האינסטינקט.  הנרי קיסינג'ר נחשק כיוון שהוא עוזר לכל אותם אנשים (פוליטיקאים, מנהיגים, דיפלומטים), המונעים ב-97% מיצרים טהורים, מוחלטים, קצוניים, לשמור על יציריהם כשהם עוטים מסכות של אנשי תרבות המעוניינים בציבור אותו הם מנהיגים. דיפלומט גדול באמת הוא מי שמתווה למנהיגים ופוליטיקאים דרך, מנגנון יעיל, לכבוש את יצרם הכביר ולהמירו בדיבור. 

 

הודיה

 

הרב שרקי, אורי שרקי. קוראים לך בעצם אורי, אבל אני לא משתמשת בשמך,
רק בתואר: רב. כך עושים כולם, חוץ מאשתך והמשפחה כנראה. הרב

אורי עמוס שרקי, תודה.

 

למדתי אתך שבע שנים. נכון, כבר הייתי מחפשת. חיפשתי מאז עמדתי על
דעתי. חיפשתי והסתרתי זאת, הסתרתי את עצמי. בסופו של דבר אינני אדם בולט. האמת, קל
להחמיץ. כמו הר סיני. כמו ישראל על המפה. קטן, עמוס מבפנים, קל וקשה. אתה לא
החמצת.

אני זוכרת את השיעור הראשון, יש לי זיכרון משגע. לימדת אז דברים
כלליים בדיוק, אני זוכרת, ציירת עיגולים על לוח. הכיתה בבית הכנסת ברחוב בר כוכבא
הייתה מלאה. ובקצה רב עם קול חד, אדם לא גבוה. אבל העיניים שלך, כאלו כהות
ומבריקות. הרוחניות הרושפת מהעיניים, זוהר? 
איך אומרים תודה? איך אומרים כשאין שיעור למה שנתת לי? כשיש שיעור, קל
יותר. כשאין, נמלאים שתיקה. אני שותקת מולך, עד היום, מתביישת לשאול.  אבל מעזה. מנצחת את עצמי, מדברת. אפילו
חושפת את עצמי, אני חייבת. כיון שמשהו בך יוצר דיאלוג.

אני זוכרת, המפגש הראשון היה מוזר. ההכרה כי עומדת מולי הכרה, רוח,
נפש, שכל, גבוה כל כך. הייתי אז רוויה כולי בו, המשורר המוסיקאי, שהטריף את
דעתי ואת נשמתי. ולא ביטלת את מבול התכנים, את 
השטף. סידרת אותם. ארגנת את זה כך שאוכל להפיק מהם משהו באמת. עבור החיים.
המשכת את מי שהייתי, לא החלפת ולא מחקת ולו אות אחת. אני מניחה שזה מה שעושה מורה
גדול, רב גדול, אדם גדול: היכולת לפגוש את האדם במקומו. אבל קודם, היכולת
לפגוש את האדם. כן, פגשת אותי. ובכך השלמת את מי שהייתי. ואז הכנסת אותי להיכל
ענק, עתיק, בן נצח: היהדות.

זו הייתי אני שהלכתי בדרכים, שנים רבות כל כך, הלכתי והלכתי, אבל כן, עד
שבא הוא וצייר לי את הדלת בגיר זוהר, והשאיר אותי הלומה מול גן העדן. פתח אותה
בזריזות, ראשו ומחשבותיו ומילותיו היו זרים ויפהפיים, לרגע ניתן לי לראות. והוא נעלם. הושארתי לבדי והייתי בגיהינום. אותם מראות עצמם, אותן מילים, אותם רעיונות,
התהוו לנגד עיני לגן עדן, והתהוו לגיהינום. לכן השגתי גם את טשטוש/זליגת הטוב
והרע, שלא קיים בעולם הזה אבל התקיים ברוחי. ושמעתי את השדים קוראים בשמי, פחדתי.
הייתי על סף… כמעט אבדתי הכול. עוד רגע אחד ואבדתי. כזו היא השירה: מצד
אחד יש, מצד שני אין; מצד אחד מארגנת, מצד שני תהו.

 

איך מסכמים את מילותיי מולך? אני פוחדת אפילו לקרוא לך אורי. רק פעם
אחת קראתי לך אורי, כשישבת שבעה, ובאנו לנחם אותך על מות בנך. אז קראתי לך אורי
כשדיברתי עם אשתך, רונית. כי זהו האדם: שם. אבל תמיד אתה הרב שרקי. הרב שלי. לא
גורו, לא בבה, לא מורה דרך. רב.  

ואני זוכרת, חורפים, ימי שני, שבוע אחר שבוע, ואני הקטנה לומדת ממך את
מסכת אבות. כמה מעט  ידעתי לפני. מה הכרתי? לא באתי מרקע לימודי ענף כמו רוב התלמידים שלך. וכל אותן שנים לא יצאתי
בשאלה ולא חזרתי בתשובה. פשוט, ערגה נפשי לרוח. ערגה נפשי לאמת, לעולמות בתוך
העולם. והחיוך לא סר מפניך שבע שנים. תמיד בבת צחוק, תמיד בזוהר. יש טעם להזכיר
שאתה גאון? אבל זה כמובן: כן, אתה גאון. נו, אין מה לדבר. וכן, לפעמים היו תלמידים
ידועים, כמו חברת הכנסת ההיא. וכן היו לך המוני תלמידים ואף פעם לא ראיתי אותך
נופל שכלית מול מישהו. למעשה, לרוב התעלית מעל כולם בגמישות המחשבה. ולא כי אתה
חכם מכולם – ייתכן שזה כך ויתכן שלא – כי אתה יודע כיצד לפגוש את כולם. ולמדת
אותנו בסבלנות את מסכת אבות, וקדמו לה, שמונה פרקים לרמב"ם, ואת ספר בראשית. ואחר
כך המשכתי ללמוד שיעורים שלך בווידאו, ליקוטי מוהר"ן של הרב נחמן מברסלב,
וגולת הכותרת, המורה נבוכים לרמב"ם. ואפילו משנה התחלתי לומדת בכוחות עצמי.

שורה אחר שורה, נתת את כל כולך ולמדת אותנו. נתת מגאונותך לנו,
לתלמידים, ועל כל שאלה, תשובה. מעולם לא ראיתי אותך חומק מדיאלוג עם מישהו. כל
מישהו. וכן, ראיתי אותך גם אומר, מחייך: אינני יודע. כמה כבדתי אותך אז.

 

 ואני זוכרת את הזעזוע, איך הבנתי באימה ששברי
התכנים, הרעיונות הבלתי נתפסים, אותן גילה לי הוא, המשורר, היו פתאום יושבים מסודרים,
לבושים יפה, מדברים זה עם זה בגן האמונה. ביהדות שהכרתי. והבנתי שהבריכה הצלולה היא
נטף מהאוקיאנוס.  והבנתי כל כך הרבה, גם את
הדברים שהשגתי בגיל 16,17, 20. והבנתי יותר מן המילים, ויותר מן הצלילים. ולכן אני
רוב הזמן שותקת. לא מדברת על עצמי עם אחרים. זה לא מתוך התנשאות ולא מתוך סגירות. פשוט,
יש מידה מסוימת ממנה והלאה אדם למוד שתיקה. זה כמו שינה. כמו אדם הראשון שהאל הפיל
עליו תרדמה. ומבפנים הפכתי חזקה, ואני עומדת ומתקדמת ומצליחה. ואפילו יש לי מסכה
מול מוסדות או אנשים, והיא אמנם מסכה אבל לא זיוף. בכלל לא.

 בחוץ אני עדינות – בפנים אני
כוח. אתה, בין השאר, הכוח שלי. הידיעה שאתה חי ואתה הרב שלי, הידיעה שהקול שלך
נשמע באוזניי, שהעיניים שלך לעתים פוגשות את עיניי, האמת שאתה נותן, תמשיך להגיע
גם הרבה אחרי שאתה  ואני לא נהיה פה. נתת
לי זהות שמאפשרת לחיות באושר. ומשמעות. אחרי ככלות הכול, למדת אותי לחיות. כאן ועכשיו.

 

והנה הפסוקים האלו: "העידותי בכם היום, את-השמיים
ואת-הארץהחיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחייםלמען תחיה, אתה
וזרעך" (דברים, ל).  כי השמיים והארץ
הם מעין משל, וכך הברכה והקללה. כמו עולמות גן העדן והגיהינום שראיתי. הכל מתנקז  לחיים. וכאן אדם משחק ומחווה. וגם את המשחק בטקסי
היהדות הבנתי, ואת האשליה,  שם עברתי וחייכתי,
שתקתי לי. והיו רגעים חטופים, אולי אפשר לספור על יד אחת, אני זוכרת, הבנתי פתאום
הכול בשעשוע – והכל אז הצחיק אותי.  והייתי
קרובה יותר מכל לאלוהים.

 

באהבה אין קץ,

א

 

עם השנים החיבור של האני שלי הוא בעיקר אל דמויות מאוד רחוקות, חלקן מאוד תקשורתיות וכלליות. דרך האנשים הללו, אני מצליחה להתחבר למציאות. ומה עם האני שלי?  עם השנים, הוא מצמצם. מוצנע. בוודאי שביום יום אני אני, מחוברת עם חברים ומשפחה והולכת לעבודה וללימודים וכו. מקיימת מערכות קשרים ומשתדלת להיות אדם טוב מן השורה. אבל זה לא האני המלא או אפילו הקליפה שלו. אני האמתי נמצא במרחבים, פרוש, מפוזר. האם אפשר להסביר מדוע אני מוצאת את האני שלי באנשים שמעולם לא פגשתי, חלקם גם לעולם לא אפגוש? אינני מדברת דווקא על דמויות ציבוריות שכולנו משליכים עליהן ערגות וזעם. אני מדברת גם על אנשים מן השורה, רחוקים לי מאוד, שאני מרגישה הבזק מהם. הם לא חייבים להתקיים ממש, אבל בעיני רוחי הם כן. הבזק ממציאות רחוקה לי, מאנשים שלא דוברים את שפתי ואני ועולמי אינם מעניינים אותם. אך הם מעניינים אותי ונוגעים בי ובלבי ונשמתי עד לעמקם. זה מצב מוזר, כמו להיות רואה ולא נראית. יתכן שכפי שחרדה היא בטוי של מצפון, כך הצניעות הזו בנוגעי בגורלם של אנשים רחוקים היא בטוי לאגו ולערך עצמי העולה אל גדותיו. אני מודעת לזה, אני בנאדם.  והאגו תמיד היה הנקודה הרגישה ביותר. יותר מהכל. 

בימים האחרונים אני מרבה לחשוב על שני חברים טובים שהיו לי, איפשהו בגילאי 19-21. הוא היה בן זוג שלי בשנים הללו, והיא הייתה חברה קרובה (וגם שלו).  כל אחד מאתנו נטה לכיוון אמנותי כלשהו, ונראה שכל אחד מאתנו נטש את זה לטובת מסע אחר. הוא היה מוסיקאי, היא הייתה ציירת ואני הייתי אז כותבת.  מבין שנינו, דווקא היא זו שיש לה את פוטנציאל התקשורת הגבוה ביותר (כבת מזל תאומים), אנשים מכל מיני רקעים תופסים ממנה והולכים אחריה. היא באמת אדם נורא מיוחד.  

 הוא זה שאנשים הולכים אחריו אחרי אומץ לבו והאינטנסיביות שלו (בן מזל עקרב), מחובר לדמויות בעלות שם ופעיל בחוגים הנכונים בעיר הגדולה.  ואילו אני, אני השקטה מבין שלושתנו. אני שהייתי הציר המחבר, היפה והנחשקת, אבל הלא מובנת.  לא מגלה את מה שבאמת. השתניתי עם השנים. ולא גיליתי לאף אחד את כל הדברים שעברו עלי בעשור האחרון. וגם שניסיתי, לא ממש עלה הדבר בידי.  הפכתי לחיות חיי סוד, לצד חיי הרגילים. ואילו הם, להפך. הם בקשו ורצו מאוד לפרוץ החוצה ולהיות מישהם. כשאני מביטה בהם אני מלאת כבוד, נבוכה כמעט.  רואה את האישיות שאז רק הנצו קווים ממנה, הולכת ומתגבשת. זה מסב מן עונג בל יתואר, תחושה של משמעות. 

ובכל זאת, כשאני מביטה בשניהם עולה השאלה היחידה ששווה לשאול, אותה שאלה שקידמה את אליס בשיחה עם הזחל: מי אני?

אינטואיציה

 

עם השנים האינטואיציה שלי מתדייקת כמו לייזר. קצת כמו שכתבתי בפוסט למטה על יכולתו הפנומנלית של הנשיא המטורלל של אמריקה, מר טראמפ, לקלוט את חולשות יריביו בקרבות ובזירת המשחק הלא נגמרת, להבדיל, האינטאיציה שלי מרחשת לה. לא תמיד, חס וחלילה, אבל עם השנים אני רואה שהנטייה החזקה ביותר בנשמתי היא האינטואיציה לקלוט דברים בטרם הם כופים עצמם על כולנו. הכוונה לא(!) שאני רואה איזה חזיונות (פחחח) אלא שמבין אלפי הנתיבים שאת קצותיהם אני רואה, כפי שכולם רואים, אני איכשהו יודעת מהו הנתיב שיוביל את המגמה. 

הבעיה הגדולה היא כמובן הדברים שאני לא רואה. הדברים שאני לא יכולה להבין, להרגיש, לחוש, וואטאבר. האפסות שמכה בי כל פעם שנדמה לי שאותה אינטואיציה מהוללת תתן לי איזה יתרון. הרגש הזה, האפסות, מאט אותי וגורם לי להרהורים בלתי פוסקים.  אם אדם יודע להכין פסטה בצורה פנונמנלית, זה לא אומר שהוא יודע לנגן על קלרינט בצורה פנונמנלית. החולשה היחסית בדברים רבים כל כך, אי היכולת שלי לדייק בטווח רחב כמו שהייתי רוצה, אלו מצערים אותי וגורמים לי לפקפק בעצמי. ובעיקר ,להתכנס ולוותר על דחיפת האג'נדה בכיוונים שהיו יכולים להועיל מבחינה מוסרית. למי אכפת אם מישהו יושב בביתו ו"רואה" או "קולט" משהו? למה זה טוב? זו השאלה שאני מרבה לשאול. היכולת לקלוט דברים לפני שהם עולים על הבמה גם מאוד לא מתגמלת. כי מי זוכר שמישהו ראה את זה קודם? ותכלס, למי אכפת?  מה היתרון שהכשרון הזה מביא במשחק החיים? לא ברור בכלל. 

 

ולכן אני לא מצליחה לאהוב את עצמי כמו שהייתי רוצה. אני גם לא חושבת שאחרים. אהבה היא דבר יקר בעולמנו המתפוצץ מאנשים. הערכה וכבוד, תמיד היו יקרים.  אני מרגישה כמו הקוסם הזה שהתקבל להוגוורטס ומנסה להבין למה טובים כוחות הקסם שלו?  אוקי, אז יש לי אינטואיציה. כל עקרת בית או נהג מונית חושבים ככה. לעתים הם גם צודקים. אז במה טובה האינטואיציה שלי?  בסך הכל היא מפרידה אותי מאנשים. בקרב אינטלקטואלים או אנשים מהמעמד הגבוה בחברה, ההתעקשות שלי על התבוננות "פופוליסטית" והנטייה לחבב ולנהות אחרי ההמון, והתרפקות עליו, נתפסת כאיוולת. ובקרב אנשים רגילים ולא אינטלקטואלים, במילא אין עניין רב במרכולתי. לפעמים כן, אבל בגדול אנשים רגילים יותר עסוקים בלחיות או לשרוד, פחות לנתח ולבנות תיאוריות. 

 

מישהי שעבדה אתי פעם אמרה לי: "יש לך תחושת אמת מאוד חזקה. זה יכול גם להיות בעוכריך".  אין ספק, אחת הבעיות הגדולות היא שמישהו עם אינטואיצייה מפותחת יתחיל להפריז בהערכת עצמו. זה סך הכל אנושי, לא לשים לעצמנו גבולות מדוייקים. לפרוץ גבולות, בעיקר עם עצמנו.  ולכן אני לרוב שקטה לגבי מה שיש הרבה לומר עליו.  וגם כשאני כבר אומרת, זה יוצא לרוב בגמגום. לא כמו שהייתי רוצה.  

רגע חמוץ

 

כואב לי מה שאמר דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, לכתבת "מורנינג ג'ו" מיקה ברזינסקי. וכן, כואב לי על היחס שלו לנשים רבות בכללי.  טראמפ הוא שליח, הוא יודע להעביר מסרים ברמת גאונות שמשיקה לגאונותם של מוצארט ובטהובן בכתיבת סימפוניות. נניח. אבל טראמפ לא יודע לקחת עמדה מוסרית ולטפח אותה ולפתח אותה. הוא לא יודע לקחת אחריות מוסרית ולהתעלות. הוא שומר את הכישורים האלו לילדיו ואחיו, למעגל מאוד צר של אנשים אותם הוא אוהב. והוא לא פועל או יפעל להרחיב את מעגל האהבה. הוא יודע להרחיב את מעגל השיח באופן גאוני, בלתי נתפס, שרובנו עדיין מתקשים להבין. לא את מעגל האהבה.  הוא פועל מאינסטינקטים מדוייקים כמו לייזר, של מאפיונר שטיפס לראש הפירמידה וחיסל את מתחריו. יש לו חוש ריח של כלב ציד, וכשהוא צולף הוא תמיד פוגע.  ולפעמים כשהוא טועה, הוא פשוט נוהג לעבור לעניין הבא. אנשים מפרשים את זה כבריחה, וזה נכון. אבל זו גם הודאה שלו שאינו מסוגל לקחת אחריות מוסרית, גם כשצריך.  זו הדרך שלו להגן על עצמו ולפעמים להגן על האנשים בהם פגע.  

 

הוא לא מסוגל להתנצל ולקחת אחריות מוסרית בסיטואציות שהוא תופס כחלק מהמשחק וחלק מהציד. זה כשל מוסרי ואנושי שלו, כשל שבניגוד למה שכולם חושבים, הוא כן משלם עליו. הוא סיפר פעמים רבות, גם בספרו "אמנות העסקה", שהוא חי בחרדה. חרדה היא לפעמים צורה של מצפון. יש לו מצפון, הוא לא חייב לדווח לכל העולם מה המצפון שלו אומר. אני מאמינה שיש לו מצפון, אני מאמינה שהוא מתחרט על פגיעה באנשים, לפעמים, כשהוא לא בורח ומוחק אותם. אבל זה לא מספיק. לפעמים זה לא מספיק. נשיא ארצות הברית לא צריך לדבר כך אל כתבת, אישה לא צעירה שכנראה עברה, כמו נשים רבות שרוצות להופיע בתקשורת אחרי גיל 40, סוג של התערבות פלסטית. זה לא מגיע לה. אני מקווה שהוא יבין שהוא שגה, כמו שהוא הבין והודה ששגה במקרה של קלטת "אקסס הוליווד" והאופן בו הוקלט מדבר על נשים. זה יהיה הפסד עבורו כאדם וכנשיא ההולך ומתגלה דווקא כאמיץ ומפתיע. וזה יהיה גם הפסד עבור נשים שתמכו בו ושמחות בהצלחתו.

 

 

 

התפרסם איזה מאמר בניו יורק טיימס, משהו בסגנון "מהגרים מפחדים לבקש טיפול רפואי בעידן טראמפ". למעשה הכותרת הזו היא הסוואה לתיאור הבא: מהגרים לא חוקיים מתקשים להשיג גישה לטיפול רפואי בעידן טראמפ מאז החמרת האכיפה על החוק נגד שהייה בלתי חוקית. וכן הדאגה מגירוש. 

 

המאמר הזה עצבן אותי מהכיוון השמאלי והליברלי שהוא לקח, אבל אחרי מחשבה נוספת ונסיון להביט על העניין גם מהזוית הרחבה, עצבנה אותי גם הגישה הימנית רפובליקאית לנושא. אני אסביר: הקטע הליברלי מעצבן כי כמובן שאלו אנשים שעברו על החוק בעצם שהייתם ה'בלתי חוקית' בארצות הברית.  המדינה מתמודדת עם מערכת בריאות איומה ומחירי בטוח רפואי מאמירים, שרבים מאזרחיה מתקשים לשלם. הציפייה שידאגו למהגרים בלתי חוקיים היא צינית ומעודדת עוד מעבר על החוק וחציית גבולות.  מצד שני, מקסיקו היא מדינה ענייה ונחשלת (יחסית) גם בגלל קרבתה המרה לארצות הברית.  ארצות הברית קרעה ממנה טריטוריות במהלך ההסטוריה המשותפת שלהן, ובאופן כללי התייחסה אל מקסיקו כחצר אחורית. בעיות הסמים הנוראות במקסיקו הם גם תוצאה הגיונית לשוק עצום ועקבי לסמים מסוגים שונים בסוגים רבים של אוכלוסייה בארצות הברית.  הפשע הזה כמובן דוחף מקסיקנים רבים לשפר את חייהם ולחצות את הגבול בין העולם השלישי לעולם הראשון.  קשה להאשים אותם, מבחינה אינדבדואלית זה הדבר הנכון לעשות. במחינה מערכתית זה יוצר קטסטרופה.  

אז מה הפתרון ? הבעיה הגדולה היא שמדינות המערב, העולם הראשון, לא ישקיעו כסף במדינות זרות וינסו לעזור להן באמת, אלא בשני מקרים: אם מדובר במדינות מערביות אחרות שנקלעו למשבר. או, אם זו השקעה שיוצרת עדיפות אסטרטגית צבאית וכן הלאה (כמו בישראל או דרום קוריאה)  או השקעה שמניבה הרבה כסף לתעשייה המקומית.  במקרה של מקסיקו, אף אחת מהאופציות הללו לא מתקיימת.  לארצות הברית אין אינטרס אמתי לעזור למקסיקו לשפר את הכלכלה התשתיות והחברה, מה שהיה בולם את ההגירה מכיוונה במידה משמעותית. מאחר שאין אינטרס כזה (ומאמרים בניו יורק טיימס לא ייצרו אינטרס כזה) נותר ללכת עם האמת עד הסוף, להשתדל לגרש כמה שיותר מהגרים לא חוקיים, להטיל קנסות על העסקת אי חוקיים, ולשמור טוב מאוד על הגבול מפני חדירה מבחוץ. כלומר המענה במצב הנוכחי יהיה עקביות. לא מצב של דלת מסתובבת, אלא מאבק עקבי במניעה, בשמירת החוק ובהתמודות עם המצב הקיים והפחתת כמות השוהים הלא חוקיים על ידי גירוש.  הדבר כמובן צריך להתבצע בצורה מאורגנת ומסודרת, תוך התחשבות בנסיבות. 

זו גם הסיבה שוונצואלה ומצרים, מדינות שהתקיימה בהם כלכלה ויציבות שלטונית סבירה לפני מספר שנים, תקועות במצבן העגום.  אין מנגנון שיוצר ערבות במדינות עשירות יותר כך שאלו ייאלצו לעזור להן לצאת מהלולאה. סבל יכול לחולל תגובה, אבל לא אסטרטגיה ארוכת טווח שכרוכה בהשקעה כלכלית ומעורבות במדינה זרה.  זה לא היה קיים בעבר וכנראה לא יתקיים בעתיד. זו הסיבה שהגלובליזם לא באמת יעבוד, והלאומיות עולה. אנשים רוצים להצליח על חשבונם של אנשים אחרים, ואומות הצליחו במשך כל ההסטוריה ורוצות להמשיך להצליח, על חשבונן של אומות אחרות.  זה לא בגלל שאנשים מחפשים אכזריות, אלא שבמשחק יש מנצחים ויש מפסידים.  החלשים מפסידים והחזקים מנצחים. המערכת היחידה שהכניסה למנגנון הרציונאלי הזה שיקולים לא רציונאליים באופן עקבי ומערכתי, היא הדת. אבל הדתות כעת אינן חזקות. הן מתחזקות, וייתכן שכשיגיעו להבשלה אז דברים יתחילו להשתנות. כרגע הן עוד לא בנקודת המקסימום המקומי.  אם הדתות יעלמו ויהפכו להיות אמונות של אנשים אמידים שהולכים לעשות יוגה על שטיחון, או לחילופין מסורת נוסטלגית גרידא, הן לא יוכלו להשתתף במשחק הפוליטי ולא תהיה להן השפעה (גם על דרך החיוב בהליכה אחריהן וגם על דרך השלילה, כמובן, במאבק נגדן) . אני מאמינה שלשלילה ולחיוב על הדתות להמשיך להיות חלק מהזירה האנושית גם ברמת הפרט וגם ברמת הכלל. כמובן שהן עוברות שנויים עצומים וימשיכו לעבור שנויים עצומים. ולא, לא דברתי אפילו מילה אחת על אלוהים. דת היא עניין אנושי בעיקרה, אלוהים לא. הקצה האנושי היחיד באלוהים הוא שמו. על פי מה שידוע לנו.  חוץ משמו אין אנחנו יודעים עליו משהו קונקרטי. 

 

נחזור לדתות.  מבט מהיר בהסטוריה מבהיר שהן לא מנעו אכזריות, לא בין אומות ולא בין אנשים. פעמים רבות נרתמו מניעים אישיים לסוסי האמונה השועטים, ובפועלהמניעים האישיים שעטו קדימה והדת מיהרה אחריהם. לא תמיד ברור מה קדם למה. על כל פנים, הדתות בצורתן הקלאסית נעלמו מחלקים רחבים של העולם וכנראה מסיבה טובה. יש חזרה אמונית כללית וצורך ברוחניות, ולכן יש לקוות שהדתות שעולות יהפכו להיות מתוחכמות יותר ויצליחו להתקשר עם היצר האנושי, הפרטי והקולקטיבי, באופן נבון. היהדות עשתה את זה, אומרים שגם חלק מדתות המזרח. אולי זו הסיבה שהן שרדו והן מתבגרות וצומחות. לגבי הנצרות והאיסלאם, גם הן מתבגרות, אבל האיסלאם נמצא רק עכשיו בגיל ההתבגרות וזקוק באופן קיצוני ליד קשה. הנצרות בסך הכל משתנה לטובה במקומות רבים. יש הרבה עבודה, זה נכון, אבל היא מתפתחת. 

 

נחזור למאמר בניו יורק טיימס . 

אני אוהבת את הזמרת הזו  

 

יש בקול שלה דרמה נעימה, כמו רוטב חמוץ מתוק … שיר מעולה. אה כן, והיא עושה קיסריה בגיל 23

 

 

   

 

 

 

 

זחילה

שובר לי את הלב לראות אותו, בין דפי העיתון. יפה כל כך, עדין. וקצת מתחתיו, יפה,חומק, עוד בחור עמו התרועעתי . עלי להפסיק להסתובב עם אנשים ידועים, בצורה זו או אחרת. עלי להפסיק.

אני מרגישה כמו מפתח שנשבר עם הכניסה למנעול.

 

אולי אין טעם להתפתח ביצירה, הוא כבר יעשה את זה יותר טוב. איזו חשיבה נשית . אולי אין טעם . וזה נורא .אני נזכרת בדברים של פלאת', "הלילה פגשתי גאון". ותמיד יש לי הכשרון הארור למצוא אותם, למגנט (לפחות לזמן מה),ללא בדל של ספק. מאלו שהכל מודים, הכל רוכנים עם הוודעם. ואיפה זה משאיר אותי? איפה זה פאקינג משאיר אותי?

 

בלילה, זוחלת כמו חילזון . חיוורת. מתעתעת , כאילו יש בי. כאילו יש בי משהו. ואין בי כלום. ואין בי כלום. והרי עוד כמה שנים, עוד כמה והעור היפה ירפה. והשיער יבש. ולא יהיה כלום חוץ מזיכרונות.   כמו גיישה שזכתה לשעשע את הנכבדים. שיער שחור , זרע מבריק על סאטן השמלה.  מראה מול מראה.

 

זה כמעט פרוורטי שהנסיכה הביישנית מהאגדות, מושכת אנשים כאלה. כאילו למה? בדיחה הפוכה.

 

והייתי נותנת את חיי עבורו.

 

למעשה, כבר נתתי.

 

 

7/7/2009

 

אין דבר שהכין אותי להתפרצות המיניות שלי בשנות השלושים לחיי. שמעתי כל מיני דברים, אני זוכרת, אבל בכל זאת…וואו.  שנות העשרים היו חיוורות ועלובות לעומת זה. הגוף מדהים אותי. למרות שאין מה לעשות, הייתי הכי יפה בגילאי העשרים, אם את שומרת על הגוף והפנים וממשיכה להיות כוסית אז החגיגה מתחילה אחרי 30. מלא נשים משמינות וכאלה, מזניחות את עצמן. או בגלל הלידות. אבל יש כאלה שלא, כמובן. תלוי בגנטיקה וכוח הרצון. אני רואה בנות בעבודה שלי אחרי שילדו, חבל על הזמן. כמו חביות.

 

 הבעיה שמונוגמיה באמת קשה. בן הזוג בחו"ל ואני מסתובבת ברחובות העיר ורואה גברים חתיכים, חלקם עם כסף וכו. הנשיות שלי הייתה די אנוכית במובן שלקחתי מכל אחד מה שאני צריכה.  איזה מכוניות יש בעיר עכשיו, חבל על הזמן. והגברים…תל אביב אחת הערים הכי זמינות בכל מובן שהוא. מין, אוכל, מסיבות. זה קשה.  מזל שאני לא צריכה לסבול מהאפקט הנלווה, שזה אומר דיכאונות פוסטמודרניים וכאלה.  היהדות נותנת לי גלימת הגנה. מדליקה נרות בערב שבת, מברכת, ומאמינה במה שאני אומרת. ככה אני יכולה להיות חופשייה. אפילו קניתי סידור קטן בנוסח ספרד, שכולל תהילים.  לפעמים כשאין לי מילים, המילים של דויד המלך נותנות לי אור.  ולפעמים הספר סתם מוטל על השולחן, מהדק דפים.  ובמקרה גם הברית החדשה שוכבת בדיוק על השולחן. ישו הזה, חבל"ז.

 

הקטע זה לא לצאת לפאב ולעשות מה שבראש שלך. הקטע זה לצאת לפאב ולעשות מה שבראש ולהיות שמחה ושלמה באמת עם מי שאת. הקטע זה לא להיות בדיכאונות פוסט מודרניים וללכת לפרנס פסיכולוג/גורו. הקטע זה להתפתח רוחנית בלי לפצוע את הנפש ובלי להיות תלוי במישהו אחר. הקטע זה להגן על עצמך ולהמשיך להתקדם ולהתפתח ולחקור. ברגע שהכרתי באנושיות שלי, בצורך להיות צנועה מול העולם,  נפתחו לי שלל אפשרויות. אפשר להגיע לזה גם בלי לעמוד מול אלוהים. הדורות הקודמים של החילונים לא היו צריכים את זה למשל. אבל הדור שלנו כבר מקבל הכל לפרצוף. כל האמת לפרצוף.  לא חושבת שיש לי את כל התשובות, חלילה. אבל יש קצת. יש לי קצת אמת בכף היד, והיא מאירה אותי ומגנה.  איך זה קשור להתפרצות המיניות ?  ככל שהרוחניות של אדם עולה, כך המיניות שלו. וחוץ מזה אצל נשים זה כך. בכלל לא אומר שאדם נותן בטוי לדברים האלה. לא, אני לא עושה כלום עם הגברים והערגות. אני שומרת את מחשבותיי לעצמי