ערגה

 

עברתי קרוב לשבוע הספר. פתאום, ערגתי לאינטלקטואלים. לאנשי הסוודר 🙂  נזכרתי שברחתי מאלו אז, בגיל 26. הרגשתי שאנשים לכודים בעצמם ומנותקים, מה שנכון גם פוליטית, ולהיות אינטלקטואלית היה גוזל את החירות שלי.  חפשתי דרך להפסיק, ו"להגר", אז התחברתי לרב ולכל מיני תכנים כאלה, יהדות, מסורת (כמו חלק מהמשפחה שלי), והם דחקו את האינטלקטואלית לחדר קטן. היא נשארה שם, לפעמים אני פותחת את הדלת והיא מתבוננת בי, בעיני כלבלב. אני ממהרת לסגור את הדלת ולהמשיך בחיי. 

 

זיהיתי את מצב האינטלקטואלית בצורה סוציולוגית. כביכול. אז רובם אשכנזים חילונים שאוהבים חורף. אז מה? וכן, כמו בכל קבוצה גם קבוצת האינטלקטואלים עונה על מנגנוני כוח פשוטים (נשים – יפות וצעירות, גברים – חזקים ובעלי מעמד מוקפים בנשים, היתר משרתים את קבוצת העליונים). ברגע הזה נשבר חלק מהקסם. כאילו מה, זה שמישהו קורא ספרים לא אומר שהוא לא קוף שעבר אבולוציה.   

 

כשהתחברתי למילייה של אלו שנוסעים לאומן ומסורתיים, וכן רוב ספרדים (לא רק), הרי גם שם משחקים מנגנוני כוח. הם קצת אחרים מקבוצת האינטלקטואלים, אבל מנגנוני הכוח חזקים וברורים לכל. למה שם זה לא זעזע אותי כל כך?  אני חושבת שמלכתחילה לא האמנתי להם כמו שהאמנתי לקבוצת המקור. קשה לי להודות בפני עצמי שפעם הייתי אינטלקטואלית.  אף פעם לא באמת, אבל עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ. האמת שככה נוח לי בכללי, אני לא אוהבת להיות בכל כולי בתוך קבוצה או תחום אנושי. אני מרגישה שזה מאיים על החירות שלי, החירות להיות לא מוגדרת או החירות לא להבין, או החירות לעמוד במרחק. 

 

מה יש באינטלקטואלים שגורם לכל כך הרבה שנאה (ושנאה עצמית) ולכך כך הרבה מילים? אלו אנשים שכותבים הרבה, אז אולי יש סיבה. חושבת שהם אמיצים, אחרי הכל. חושבת שהם קבוצת מיעוט והם תמיד ידעו את זה. גם כשפוליטית ידם הייתה על העליונה. הם ידעו שהם על זמן שאול.  חושבת שיש בהם הרבה טוב שאני היום מוקירה. דווקא כשהם כבר לא לגמרי בעמדות הכוח בחברה.  יש בהם הגינות, יכולת לימוד, סקרנות רבה. יש בהם אסתטיקה זרה למרחב האזורי. יש בהם הרבה חיפוש וצורך להבין את העולם. והם מטילים ספק, הרבה הרבה ספק. לכן הם נאחזים בעצמם, אני חושבת. האינטלקטואלים חיים לפי דקארט: "אני חושב משמע אני קיים", אבל אלו של זמננו חיין פשוט לפי: " אני – משמע אני קיים". כלומר הם קצצו את הקביעה הדקרטית והשאירו פשוט את האני.  החושב וכל זה קצת פחות משנה. הם מאמינים בעצמם, אבל לא כמו שאנחנו מפרשים. פשוט כל מה שיש להם זה הם.  אני כבר לא שונאת את האינטלקטואלים התל אביביים.  וזה טוב 🙂

 

 

 

     
    

 

שעת היצורים

 

'מושא ענייני' החדש, אם לקרוא לו כך, הוא הפוליטיקאי הבריטי השנון והלא צפוי ביותר כיום, בוריס ג'ונסון. בעבר כיהן כראש עיריית לונדון, כיום שר החוץ הבריטי, בממשלת תרזה מאיי. ולא, הוא לא מקבילו של דונלד טראמפ! מדובר באישיות אחרת לחלוטין קול מוציא לשון

 

       

 

כן, הוא נראה כמו גמד שצמח לממדים מפתיעים, מדדה תמיד בחליפה קטנה על גופו, וממלמל דברים שאת חלקם אינני מבינה 🙂  אבל יש לו קסם.  ויש לו תהילה. והוא  מצחיק.  נכון לעכשיו, עם החלשותה של ראש הממשלה הגברת תרזה מאיי (אותה אני מחבבת מאוד), יתכן שהוא מתחיל לבדוק אפשרויות.  אני סבורה שמפלגת השמרנים בבריטניה לא תתקשה כל כך ביצירת הממשלה הצרה שלהם עם מפלגה נוספת, קטנה, אליה הם חברו כדי להשיג רוב. ובכל זאת הבחירות הללו הדגישו שמאיי היא עוד לא מנהיגה חזקה של ממש בבריטניה. למעשה, גם דונלד טראמפ הוא לא הרונלד רייגן האמריקאי שנבחר ברוב קולות. הוא נבחר בדוחק. וגם מאיי נבחרה כך.  דברתי בעבר על משבר המנהיגות במערב. אני מניחה ששניהם מהווים אינדיקציה בדיוק לזה. 

 

בוריס ג'ונסון לא רוצה (בינתיים) את תפקיד ראש הממשלה. לו רצה, יש להניח שהיה זוכה (ברוב דחוק). יתכן שבעתיד ישנה את דעתו. אבל הוא לא רוצה להתלכלך במקרה שהברקסיט יתנהג בצורה קשה או בלתי אפשרית פוליטית. הוא לא רוצה לשלם מחיר מוגזם על תמיכתו בבריטניה גלובלית, עצמאית וכו. כשיגיע הזמן הוא ילך על זה, אם יתחשק לו.  אה כן, וכמובן שגם הוא מזל תאומים.  וגם הוא יוצר כאוס משעשע בכל אשר יילך.  זו התקופה וזו מנהיגיה. בכל מקרה, כדאי להמשיך לעקוב, הוא דמות משעשעת שאין כמותה. הוא גורם לאנשים לחייך. וכמו שקבעתי ברשימתי מנובמבר 2015, שקדמה לעלייתו של טראמפ, "הריאליטי הגדול מכולם":  הומור הוא לא אמצעי – הומור הוא ערך. 

 

 

 

 

מרגישה שהעניין שלי באמנות יורד… פעם באמת האמנתי בדברים האלו.  היום, כשאני עובדת וכו, הקמתי בית, ויותר בתוך העניינים, מרגישה באמנות משהו מנותק (מהחיים).  יש אנשים שיכולים לשחות בבריכת הדמיון ולשלות אוצרות וזהב. אבל אלו מעטים. אנשים כמו בוב דילן, למשל. אנשים כמו סול בלו, או אולי דון דלילו וכו.  אנשים שמלכתחילה הקיום שלהם קל, נייטרלי, פחות אורגני. אנשים שמלכתחילה באו לעולם כדי לדבר ולכתוב ולעטוף אותו. אנשים שבריכת הדמיון מאפשרת להם לשחות או לצוף אבל לא לטבוע.  יש גם אנשים רגילים שיודעים לעשות את זה. אבל הסגנון הדמיוני המילולי וכו, שריקה בחושך, כותבים מהסוג שמעניינים מעצם היותם, זוהי מתת שנולדים איתה. זוהי דרך בה אנשים אלו מתמודדים עם המציאות. אי אפשר לבחור להיות כזה, כמו שאי אפשר לבחור להיות בעל עיניים כחולות.  בפוליטיקה יש גם דוגמאות לדמויות מהסוג הזה, למשל בוריס ג'ונסון או דונלד טראמפ. אפילו ג'רמי קורבין.  זה סגנון מסויים, סגנון שמחייה ומביא חיים ומעורר את הנשמה לכל אורכה.  המפגש עם סגנון החיים של האנשים שציינתי, אפשר לנפש שלי, שהיא יחסית עדינה ורגילה, להתחבר לנשמה שהיא יחסית חזקה.  החיבור נעשה דרך הדיבור, דרך הליכה בעקבות האותיות. זה מה שמאפיין כותבים/מוזיקאים/פוליטיקאים מהסוג שהזכרתי, הם משתמשים בשפה כדי להחיות.  ואכן, החיים מגיבים. החיים מתפרצים בכל הכוח. אבל עם הזמן אני מבינה שהכרתם רק רק מביאה לתסכול. כי אני לא כמותם. זה כמו שאדם סיני ירצה להיות מערבי, או בחורה לבנה תרצה להיות לטינית. לא משנה כמה ירצו, או אילו פרוצדורות יעשו, הם לא יהפכו להיות מי שהם לא.  בחורה לבנה לא תהיה לטינית, בחור סיני לא יוכל להדמות לאדם מערבי. 

 

לכן מאסתי בבוב דילן ושיריו. המילים שלו כבר לא מדברות אלי, והרוחניות שלו כבר לא עושה לי את מה שעשתה פעם. שמעתי את נאומו לפרס הנובל לספרות 2016, ולא שמעתי שום דבר חדש. הוא חי חיים טובים סך הכל, ולא באמת חי.  החיים האמתיים קשים למדי ומי שיכול לצוף צף. הוא כמובן צף. וזו מתנה שלא קשורה לפרס זה או אחר או לאלבום זה או אחר. הוא צף וזהו. אז שיצוף. 

 

הד-דת

 

אני קוראת את עצמי של גיל 20, הארוגנטיות היפה, המושלמת; שיאו הפיזי והמנטאלי של האדם. איזה גיל. לא הייתי מאושרת, אבל הייתי הכי יפה. הבזק של מבט הספיק כדי להשיג כמעט כל גבר. לא, אין לי התרפקות או נוסטלגיה, באמת היה קשה. השנים 17- 23 היו הנקודה האפלה ביותר שהגעתי אליה: מערכת היחסים עם בנזוגי הראשון התפרקה, נסיוני ללמוד שנה א' של תואר דו חוגי קשה ומופרך נכשל, לא הייתה לי עבודה, עדיין גרתי בבית, ובנוסף לכל, המצב הכלכלי של משפחתי היה בשפל. הייתי יפה ועצובה. שזה קצת כמו להיות יפה ורעבה לאוכל (מה שלעתים רחוקות אף קרה) או יפה וחולה עם חום ושפעת – מבאס רצח.  אבל תודות לשנים הללו ידעתי שיש לי את הכוח לצאת מזה ולמצוא את דרכי. אם בכוחות עצמי, אם בכוחם של הוריי שהשתדלו לכוון אותי להתחיל מחדש את התואר, אם בכוחה של אישה שהלכתי להתייעץ איתה ונתנה לי, או נסתה לתת, הכוונה. בשורה התחתונה זו הייתי אני. זכרתי את עצמי כנערה מצטיינת בתיכון, כילדה שילדותה עברה עליה בטוב ובשמחה, והזכרונות היו הבזק באפלה שהאיר לי את הדרך החוצה. בלי זכרונות טובים, לא הייתי יכולה לייצר תקווה חזקה. והצלחתי. התחלתי מחדש את התואר הדו חוגי, בשנוי קל של אחת משתי המגמות, והפעם השלמתי אותו ואף המשכתי לתואר שני. כן, אלו היו שנים קשות ומפרכות והייתי בחרדה לא מועטה ופחד שאצלח את המסלול. אבל צלחתי.  והיום, אני מודה לאל שהצלחתי לצאת מכל המחילות האפלות הללו.

 

זו אחת הסיבות שאני אוהבת סרטי אימה. הם מזכירים לי את העבר שלי.  הם מייצגים, ויזואלית, קולית, את האופן בו תפסתי חלקים מהקיום האנושי – פחד, מבט יחיד בחשכה המאיימת לסגור מכל עבר. אבל דווקא היסוד הפופי הקצבי, היזואלי של סרטי האימה, בייחוד הישנים יותר, נותן להם נופך של משחק, וכך לאימת החוויה האנושית הלכודה בפילם.  דבר ההופך את החיים למשחק הוא ערך. ולכן, סרטי אימה חשובים כאמצעי הגנה.  ברגעים הכי נמוכים של חיי, הבלתי אפשריים, צפיתי ב"מנסרים מטקסס" או ב"מגרש השדים" שלא לדבר על עשרות צפיות ב"שתיקת הכבשים", כדי לנוע בנתיב ההפוך – היכולת לייצג את האימה או הכאב שלי, אפשרה לי להביט בחיים עצמם כסרט, ולעמוד במרחק מעצמי.  היכולת לאמוד את השעשוע הקיים בטבעו של הקיים היא השביל לחירותו של האדם. היא המגע, הברשת האמת כשלעצמה. לעתים בקרו את תרבות הסרטים או משחקי הוידאו על שהם מייצרים ייצוגים של המציאות במשחק ובסימולציה, מבלי להפוך לרגע את מבטם – התפתחות החוש הויזואלי, הצילום הסרט, העתקת המצב האנושי בצורה חלקה ומלאה בייצוג, מבררת נקודת אמת שנותרה באפלה עידן ועידנים. נקודה זו ברורה לילד, אך חומקת מהמבוגר. החיים כמשחק והמצב האנושי כדמות היא לא רמייה שבן המאה ה-21 למד, תודות להתפתחות הטכולוגיה, להאמין לה. אלא, היא נקודה שמתרחבת אט אט ליריעת אמת עצומה על מהות האדם ומעבר לכל – תכליתו. אותה מהות חמקה מטפריה של הפילוסופיה אחרי קאנט והשאירה אותנו עם שלושה עיקרים מגבילים, המתרגמים לשאלות: (1) מה אני יכולה לדעת? (2) למה אני יכולה לצפות מן החוץ? (3) מה עלי לעשות? –  התשובה הקצרצרה הייתה בגדול: לא הרבה. כשלה  העיקרי של הפילוסופיה הייתה לקיחת הקיום האנושי ברצינות יתרה מכפי שהוא באמת. כל אמצעי, כל מנגנון, המאפשר לעמוד על טיבו של המשפט שכתבתי (ברגע זה חסר משמעות) הוא אמצעי להתקרבות אל תכליתו של האדם.  

 

במובן זה הדת משרתת אמצעי, כיון שהיא מנחיתה עליו מערכת שלמה של טקסים, וזה אשר ילך אחריה ובמקביל יתקדם מבחינה רוחנית (ולא יהפוך לזומבי הממלמל תפילות מנענע לולבים או מנשק מזוזות בצורה עיוורת), יסתגל אט אט לקיום המרחף מעט מהמציאות כפי שהיא. וזוהי חלק מתכליתה של מערכת המצוות. החלק הפנימי יותר, בטרם דברתי על החלק החברתי והמוסרי וכן הלאה. אבל בשביל יחסי אדם וחברו או יחסי אדם עם עצמו אין צורך בתורה מסיני. אפילו ביחסי אדם עם מה שמעבר לו (כמו שניתן לראות בתורות המזרח והחוויה המיסטית). הבעיה במובן זה במערכת המערבית, בנאורות ובכל מיני אמנות שצצו לאורך ההסטוריה היא לא שאין בהן קודים וציפיות חברתיות וטקסים, אלא שאין בהן מספיק. הם אינם צפופים דיו. הם מאפשרים בקלות לאדם לחמוק מכלאם ולנחות באדמה, להיווכח שוב עם היותו בשר ודם. הדת ערמומית יותר מכל אלו. הדת ערמומית כמו משחק קופסא שנמשך ונמשך ולא ממש מאפשר לשחקניו לקום מהשולחן ולומר: עד כאן! 

 

 

עדים ועדות

 

אם לוחצים אותי בעניין, בנשמתי אני יותר מחוברת לספרדיות המשכילה, החמה, מהמשפחה של אמי. אבל מעל לכל, הספרדיות היא  הישראליות אליה חנכו אותי.

 העליה בכוחה של יהדות המזרח קשורה, בין היתר, ברוחניות הרבנים הספרדים והקהילות שלהם. בעדות ספרד, נפוץ הלימוד של ספר הזוהר ונפוצה הרוחנית השמחה, הטבעית, הפזורה ופתוחה בפני כל אדם בקהילה. וזו, בסופו של דבר, הרוחניות הקורמת עור וגידים בישראל של ימינו. אין ספק שקיים ומתגבר צמא ללמוד קבלה. ומרכזיות הקבלה בעדות הללו, ואצל מרוקאים במיוחד, מקנים להם ולמשפחות הענפות ולמנהגים, מעמד גובר.  אפשר להתווכח על האופן שהקהילה הזו הולכת ומתבססת, אבל לא על האמת שדוחפת אותה אל קידמת הבמה. אצל המרוקאים והתימנים קיים חיבור עז במיוחד לעדתיות. ובאמת, הם עזבו מציאות כה עמוסה, תוססת, לטובת ישראל.

 

האשכנזים, ברובם, הגיעו לישראל כי הבינו שאי אפשר אחרת. חלקם נסו לכאן, חלקם מתוך הבנה ששנאת הגויים, או עושרם הרב ועליונותם החומר, תטביע אותם. בגדול, זה כך.  ערגותיהם של יהודי אשכנז נקטעו לפני פחות ממאה שנה. אין להם בחירה, לא הייתה להם. 

בין כלל העדות, המרוקאים במיוחד, אולי העדה שהכי נפוץ בה החיבור ללימוד הקבלה ורבנים גדולים וענקיים שם שמרו במשך דורות את מסורת הקבלה, המרוקאים מחוברים ומתגעגעים לזהות המקור אותה הם בנוסטלגיה. וכן, ערגות הזיכרון שלהם ארוכות. מתגעגעים, והרגש מקבל מימד של כעס, ומפנים
את הכעס לעדות אחרות. נכון,  המשפחה אצלם הינה הצינור לחיבור לאלוהים ולתורה.  במהות, הספרדי מאמין כי אביו האמין והוא שמע מפיו את התורה. וזה האמין כי אביו בתורו השמיע לו את התורה ואת המנהגים. וכך הלאה. משמעות המשמעות, הרי, טמונה בשורש המילה: שמ"ע. הזיכרון של נעשה ונשמע מהר סיני, והוא נשמע אצלם בעוז. וכך גם השמיע לקול האב, האם, הסבים וכיוצא בזה. 

אצל האשכנזי מגיע קודם השכל, מרחיק ומברר, מפנה דרך. ואם יש אישור, יש גם רגש. אולי ספקות אמונה.   כשבני אשכנז מסתכלים לאחור הם רואים השכלה, נאורות, קידמה, עושר ושלטון. אין ספק. אבל בזיכרון האשכנזי כרוך הפצע והטראומה, הקורע הקרע בנאור, המשכיל והמתקדם. ומשאיר אותו אילם. שניהם שם. אצל האשכנזי, מבחינת הזיכרון הקולקטיבי, קיים נתק בתפיסת המציאות מול התפיסה הרוחנית של האני. אצל הספרדי קיים פחות עימות.  עימות אחר כרוך בעימות המסורת מול הקידמה שאולי מייצגות עדות אחרות, איתן נאלץ להתחרות. אין ספק שזה קשה, אבל הספרדים הצעירים למדו להאבק.  הם למדו מיהם אחיהם האשכנזים- ואחיהם למדו מיהם. חלק מהאכזריות אותה הפגינו אחיהם, ברצון לאפס אותם ואת תרבותם,  נובעת כמובן מהעבר האשכנזי והנתק מעצמו.  האשכנזי חווה בזיכרון הקולקטיבי שלו אכזריות בלתי נתפסת, משך כמעט אלף שנה. לא ניתן אלא להתנתק כדי לפתוח דף חדש. אצל הספרדי אין צורך, או רצון, בניתוק כזה. אין טראומה זולת גירוש ספרד. אבל זו כבר טמועה בתרבות הספרדית כפי שעוצבה, חלק, יש שיאמרו, בתפוצתה של הקבלה בקהילות הללו. 

אצל האשכנזי העבר נוכח אבל הישראליות כרוכה בניתוק ממנו. אצל הספרדים הישראליות היא המשך הזיכרון. ולכן הספרדים, גם הצעירים, מבינים שהרוחניות  טמונה ותמיד תהיה טמונה בחיבור לבית סבא וסבתא.  ולכן העבר נוכח באופן תמים בעתיד ובהמשכיות. 

 

מהו עם ישראל?  האם הוא ספרדי או אשכנזי? ואולי תימני? גם וגם. עם הזמן יתכן שיתחזקו קווי השבטיות בעם. אבל לא לפי צורה כה פרימיטיבית כמו עדות. העדתיות היא בסיס פשוט להגדרה. פשוט מדי. השבטיות שתתרקם תהיה מתוחכמת יותר, קשורה לא רק בעברו של אדם אלא גם בהווה שלו וברצונו. ולבסוף, בעתידו.  

 

 

משהו
מעניין קורה באהבה. ורק באהבה. מצד אחד, אהבה היא הרגישות האולטימטיבית לכל נים
ונים, לכל פרט ופרט באדם אחר. ובאהבה הרומנטית, במיוחד, בערכו של אדם אחר, מבחינת
החברה ומכל מיני בחינות ותתי בחינות. מצד שני, מי שאהב יודע: אהבה היא לא
תוצאה של פרט זה או אחר וודאי לא תגובה למדרג זה או אחר. היא לא מדרגם המשוכלל של
הפרטים; היא זינוק.  היא אף, בשיאה,
התכחשות לפרטים האלו, למסלול ההמראה של עצמה. 
כמו שאומרים שישנן כל מיני מחשבות, התרחשויות, כל מיני תכניות, כל מיני
יוזמות, ובסוף עצת השם היא תקום. גם באהבה. אין ספק שאהבה היא הפתח לחיים. האם היא
גם החיים עצמם? אולי כן, כי אומרים שצריך להחיות את העולם כל הזמן.

  העונג מתחיל איפה שהשפה נגמרת… איך שהתודעה מגיעה אל
מעבר להגדרות, נהיית אהבה. ניצתת האהבה. כדי לאהוב צריך אומץ
ואמונה. אך בלבה   מצוי ביטול
הסיבות לה, ביטול המניעים, ואיון הגדרות. אהבה מצויה מעבר להגדרות. אולי זה כמו
שהרב על האמת והתפיסה לגביה בימינו, עם הפוסטמודרניזם וכל זה, שהאמת היא מעבר
למונחים. 

 

 

הבנה

 

אני מפחדת…וזה לא בדיוק פחד, אלא חרדה. אבל זה טוב, לפחד מהמוות. הפחד שבלב מראה לצדו מתבססת אהבת החיים. זה לא תמיד היה כך.  הרב אצלו אני לומדת הודיע שמשבוע הבא, כשנסיים את ספר דברים, יפסיק להגיע למרכז לתת את שיעורו. הוא נתן את שיעורו במתכונת הזו בערך 20 שנה. הוא ימשיך ללמד כמובן, אבל בירושלים. לרגע אחזה בי תעוקה, ההשגה שלא תמיד הרב יתקיים ויהיה. בשבילי, בשביל תלמידיו הרבים, נגיש, ובכלל. מיד הנפש דחתה את המחשבה.  אחרי כן המחשבה עברה בטבעיות להוריי, המחשבה שלא יהיו לצדי מתישהו.  ולבסוף, המחשבה שאני לא אהיה חלק מהעולם. מתישהו.  צער נפל עלי, כאילו אני מתאבלת על לכתי. לא יכולה להסביר.  לפמעמים יש לי מחשבות שאני לא מסוגלת לשתף בהן. במקרה או שלא, למדנו בשיעור האחרון בספר דברים את פרק ל"ד והפסוקים: 

 

ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.   ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָבעַל-פִּי יְהוָה.   ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. 

 

התפתח דיון על זהותו של כותב הפסוקים הללו, מכיון שספר דברים ככולו מיוחס למשה, סביר שמישהו אחר, אולי יהושוע בן נון, כתב על מות משה. אבל יש גם סברה מעניינת שמשה כתב את זה על עצמו. השאלה גם מי קבר את משה? והתשובות חלוקות, ייתכן שהכוונה שהשם קבר אותו, ויתכן שמשה עצמו. גם אי ידיעת הקבר שלו מעניינת. גם העובדה שהמידע האחרון שמשה נפגש אתו בחייו הוא "ושמה לא תעבור", שזה מן אמירה די דווקאית של הבורא אליו.  אני די בטוחה שהכל קשור, שלא במקרה קברו של משה לא ידוע, ולא במקרה שמשה לא נכנס. למעשה, מאז שנגלה אליו השם במעמד הסנה הבוער, יתכן שמשה כבר ידע שלא ייכנס. 

נאמר גם משהו מעניין על תופעת הנבואה. איך נראה הדיבור האלוהי?  לפי סברות מסויימות בתורת הקבלה, הדיבור האלוהי כולל אותיות מעורבבות, והנביא עושה בהן סדר והופך אותן לדיבור. זה גם די הגיוני, כי הדיבור הוא פעולה של סדור, של אבחנה. יתרה מזאת, יכול להיות שהאותיות המעורבלות אפילו לא מופיעות כאותיות שלמות, אלא שברי אותיות, כך למדנו: ווים ויודים, כלומר קוים ונקודות. לפי התפיסה הזו, מבחינה מטאפורית, העולם נברא באותיות שמורכבות שברי אותיות. האותיות הופכות למשפטים שהופכים לדיבור.  כתבתי עכשיו תוכן כלשהו. אבל קבלת התוכן הזה מפניו של אדם שאת הרוחניות שלו אני מחפשת, לזאת אני קוראת מפגש.  ללמוד זה ללמוד, להיפגש (עם תלמיד חכם, נאמר) זה להיפגש. פה באה האבחנה בין אקדמיה למסורת, אני חושבת. בדיוק פה.  

 

איכשהו, בגיל 33 אדם לא צריך להשתתק מפחד בגלל המוות. לפעמים מנסרים בהווה רחשי דברים שעוד לא קרו. יש לי אינטואציות מוזרות, למדתי כבר לכבד אותן גם אם לא להבין. אז אני מרגישה עכשיו עצב יפה כיון שכשהרב הודיע שלא ימשיך לקיים את השיעור בפורמט הזה (דבר הגיוני אחרי 20 שנה ואחרי השלמת החומש), הרגשתי פתאום חסרה מהמציאות. אני מעט, שקופה? פחות קיימת?  כשאדם שאני אוהבת חדל מלהיות חלק מהיומיום של חיי, הקיום שלי מופחת. ככה זה.  אני מבינה למה משה לא נכנס לארץ. 

 

 

טוב, עדכון קצר לגבי ענייני טראמפ מהזמן האחרון: אכן, הוא לא אדם סטנדרטי או נורמטיבי לחלוטין.  אבל הוא שפוי מספיק ומוקף אנשי צבא טובים, וזו התקופה בה אנו חיים. למי ששואל את עצמו, איך דבר כזה קרה? העולם שלנו איננו רציונאלי ושוויוני. הוא פשוט ממוסך להחריד. אנשים פחות ופחות רואים את זולתם ונעים בלולאות הכוללות את הדומים להם. בתור מי שיש לה מזל לבוא באינטרקציה עם אוכלוסיות שונות, מידת המיסוך בימינו בלתי נתפסת.  השאלה המרכזית היא לא איך טראמפ נבחר למרות הכל? אלא איך נבחר תודות לכל?  

ועדיין, אם יתנו לו, הוא יהיה נשיא טוב. למרות אישיותו הנוראית. כן, מדובר בשקרן והתיאטרון שהוא מעלה הוא אבסורד, כביכול? אבל זו המציאות. הרבה מאוד אנשים שלא מוכנים או רוצה להתמודד עם המציאות של העולם בימינו, וטפחו לעצמם בועה אוטיסטית הכוללת את חבריהם והטלפון הנייד, לעתים גם משככי כאבים או כדורים ושאר הסחות, נאלצים להתמודד עם האמת. האמת היא שזה נשיא אמריקה, הנשיא השני שהצמיחה המאה ה-21, שהעולם נאנק מפערים, שיש נשק גרעיני בשפע לשפע מדינות, שחלקים גדולים מהעולם אינם  שותפים ולא הולכים להיות שותפים לתסיסה המערבית הצרה. אבל גם שהטכנולוגיה מתפתחת, המדע, שפערים ומאבקי עבר בחלקם הובסו, או כבר לא רלוונטיים, אך במקומם צצים ועולים מאבקים אחרים, מרים ואכזריים מהם. ושבסופו של דבר אנשים רוצים כח על חשבון אחרים – לא כח לצד אחרים. 

דבר נוסף שחשוב לציין, כבעלת זיקה למסורת ואמונה מסויימת ביהדות: יתכן שטראמפ מבשר על פעמי תופעת המשיחות וחזרתה לזירת ההסטוריה. לא, מובן שלא הדמות ההסטורית פנטסטית 'משיח בן דויד', אך כפי שכורש מלך פרס כונה במקורות משיח, אפשר שגם פה תחילת מהלך מעניין ומורכב יותר משאנו יכולים להבין כרגע…

 

לגבי ענייני האפ.בי. איי וכל הג'אז הזה, אפשר לראות את זה בפשטות בה אמר טראמפ על ג'יימס קומי, ראש האפ.בי.איי המודח, בארוע שבו נפגשו מעט אחרי השבעתו של טראמפ לנשיא: "ג'יימס הפך למפורסם יותר ממני!" ברגע שראש האפ.בי.איי הפך מדמות אפורה לשחקן ראשי על במת הריאליטי, מפורסם לא פחות מטראמפ, הוא חשוף להדחה.  ונכון, האמון בקומי התערער בגלל הפישולים המזעזעים שלו בתקופת הקמפיין לנשיאות, מצד שני המועמדים. האם הוא אשם? האם ראש אפ.בי.איי אחר היה מצליח להלך בין הטיפות ולצאת מזה? ייתכן מאד שלא, ובנסיבות שנוצרו אין ברירה אלא להחליף אותו. מצד שני, האופן בו זה נעשה מריח מדיקטטורה מצד טראמפ. יתכן שהוא עצמו כלל לא הקליט את השיחה ביניהם, אבל העלה את האפשרות להדלפת השיחה כדי למנוע מהלך כזה מצד קומי. אלו שיטות של העולם התחתון, וכל מי שקרא את ספרו של טראמפ יודע שהוא למד לשחק בכללים האלה, של חוכמת רחוב, עוד מצעירותו. הוא הביא את החוכמה הזו אתו לבית הלבן. 

 

והנה אלן דרשוביץ' על הנושא.

רגש ומשמעות

 

מדובר בשני קטעים שפורסמו בבלוג ביוני 2014, ורציתי לפרסם שוב. הם נכתבו בעקבות חזרה זמנית שלי ושל אקס אהוב, לפני נסיעה משותפת להולנד. כלומר, בעקבות חזרה זמנית של רגש האהבה למערך האני;

 

 

רגש ומשמעות 

 

מה זה רגש רומנטי? אני מנסה להבין, לברר עם עצמי.  רגש רומנטי זה להבין למה חדר מיטות היה המקום הכי קדוש בבית המקדש.  זה כל כך ספציפי,  מדוייק, כמו טעם של שמן קוקוס בפעם הראשונה.  ישנם הרבה רגשות, והם עקרים. רגש רומנטי הוא נצחי כי הוא מניח את המשכו.  כי הוא לא אחד.  רגש רומנטי מכיל בתוכו את כל שאר הרגשות, אחרת לא יכל להביס אותם.  " מים רבים לא יכבו את האהבה". ואם כך, יש בו גם הרסנות והרס, מצדו השני.  זה משחק שאי אפשר לנצח, אבל האשלייה מחזיקה אותנו בו.   רגש רומנטי זה להבין שאנחנו נמות, זה להשלים עם הסוף, לעכב אותו. אהבה זו הדרך היחידה לעכב את המוות.   נכון, אהבה היא גם אשלייה. אבל החיים הם אשליה.  אהבה זו הדרך המדוייקת לעבור בין האשלייה למציאות ולקבל את שניהם. להבין את האמת שבאשלייה ואת האשלייה במחשבה שיש לנו את האמת.  ולעבור למרחב גבוה יותר של אמת.  כי יש אמת אחת, יש רק ידיעה אחת בעולם. אהבה היא נטף מאותה ידיעה, אהבה היא השפה של האמת.  משמעות החיים היא הרגע של גבר בתוך אישה, הטוהר של שני גופים זרים ואדישים שמוותרים על גבולותיהם. אבל היא גם אפשרות של הרג וסוף. המעשה המיני אלים כי האמת היא אלימה. המעשה המיני כה מענג כי העולם מענג.  אהבה ומין, כשנפגשים,  זה להשיג את משמעות החיים; ולצחוק על זה.

 

 

רגש ומשמעות 2.0


 

מהי בשבילי אהבה?  אני מרגישה שהעולם הזה הוא מקום שנועדתי לא להבין.  ככל יצור חי,  אחלוף מפה במהרה. עוד כמה עשרות שנים, הרף עין במונחים יקומיים.  אז צריך לבטל איכשהו את הזמן כדי להבין, כי הזמן הוא אוייב ולא ידיד.  ולכן אהבה היא משמעות החיים, כי זו הדרך להלחם בזמן על ידי האשלייה שהיא גורמת.  לאהבה אין פונקציה זולת עצמה. נכון, החיים. אבל לחיים אין פונקציה זולת עצמם, וכך הלאה. ולכן אהבה היא המעשה הלא מעשי והאמתי היחידי בעולם.  כשאנשים נכשלים באהבה, הם כופרים בה. עם מות האלוהים לבסוף מתה האהבה. אבל הם נכונו לחזור;   כשקוראים  ב"שיר השירים" לפעמים נחשפים הקשרים בין האמונה לאהבה ולתשוקה.  אמונה היא מעשה בין האדם לאלוהים. אהבה היא מעשה בין אדם לאדם. אבל מיהו אדם? יצור בר חלוף. גם האהבה הרומנטית היא מעשה בין אדם לאלוהים, בשפה אנושית. אהבה, לכן, היא השפה שבה אלוהים מדבר עם מי שמעז לפנות אליו.  אנשים אומרים, איפה האהבה?   אנחנו לכודים בחיים.  אבל החיים הם אשלייה.  והדרך היחידה להבין אשלייה, להתמודד עם אשלייה, זה להתעטף באשלייה עקרונית יותר. אהבה היא האשלייה המוחלטת והטוטאלית שהחיים יכולים להציע. ולכן זו הדרך היחידה שאני מכירה לאמת.   אדם כותב או מדבר כדי לומר דבר מה, תכף ומיד אפשר לבטל את דבריו. האמת תחלוף, או הוא יחלוף. אבל באהבה הזמניות, האי נוכחות, במקום שיעוררו אימה, מעוררים עונג. באהבה הפחד מהסוף, מהאין, מומר לאושר.  לא רק הפחד מן הסוף, הסוף בעצמו. באהבה מתגלמים החיים כי התהום מתחוורת להיות פסגה. מי שכובש פסגה צריך לצעוד אלפי ק"מ. מי שנופל אל תוך תהום נופל מיד,בלא מאמץ, בפה פעור.  מה ההבדל בין תהום לפסגה?   אני משתמשת באהבה רומנטית כמקפצה,  היא נגישה לי. כי הפלסטיות שלה מאוד מאוד נגישה לי. יש שכנות בין תשוקה למתמטיקה או תשוקה למוסיקה לבין אהבה רומנטית. אבל באהבה רומנטית ההסתכנות היא מוחלטת, היא אישית. היא מביכה. במתמטיקה ומוסיקה אין מבוכה,  יש מגע באמת ותשוקה יוקדת לאמת.  באהבה יש הכל, ולכן היא איכשהו גבוהה יותר.  כשאדם שוכב עם מי שהוא אוהב, הוא משמעות החיים של עצמו.  המוחלטות של המין יכולה לייתר את הצורך לדעת משהו, ללמוד משהו. לעשות משהו.   המין הוא האמת המעשית של האמת התאורטית.  בגלל זה כולם משתוקקים למין, אבל בד"כ הוא טיוטה.  לכן התשוקה לא מפסיקה. המעשה הוא תמיד לא מושלם, לכן העולם נחוץ. כי אם יש שלמות היא נופלת מיד מחוץ לזמן. אנשים משתוקקים לשלמות כי בתוך תוכם הם משתוקקים למוות, מפני שהם משתוקקים לאמת. החיים הם אשליה והינפצות האשלייה היא אמת עצומה. אבל הפחד…ולכן נתנה לאדם האהבה כעדשה קעורה, כאשלייה מתוקה, להתמודד עם האמת דרך סופיותו. 

 

 

 

8.6.14