לילות פתוחים

בשבועות האחרונים אני שוכבת על המיטה בלילות, מאזינה. כל השמות בצד, דילן וקאש ווטרס..ועוד.  אני חושבת שדילן מעולם לא גרם לי לבכות. היום שמעתי את hurt שג'וני קאש ביצע וירדו לי דמעות. לא הצלחתי לבכות ככה הרבה זמן. דילן, עם כל גדולתו, לא  סנטימנטלי. הוא לא מבטא רגש, רק אומר עליו דברים מאוד נבונים. הוא אמן עקר, יש בו אפילו משהו רקוב. תמיד חותך רגע לפני שהרגש מציף . לכן אתה מתמכר אליו, מקווה שבשיר הבא או זה שאחריו יתגלה אליך. אבל הוא לעולם לא עושה מה שרוצים ממנו.  הקשבתי ל working class hero של לנון, גם  masters of war של דילן. שני שירי מחאה פוליטיים מצוייניים.  דילן מוצלח יותר מוסיקלית. מורכב, מתוחכם, המקצבים מושלמים. כל הדברים האלה שמוסיקאים יודעים איך לומר בצורה מדוייקת ואני לא. לנון לא גאון כמו דילן, אבל בעיני הוא אמן חשוב יותר.  working class hero הוא לא שיר פוליטי מושלם. חלק מהמילים נגועות בנאיביות הלנון-ית הידועה, ויש קצת חזרתיות. הוא לא מפתיע בכל מהלך, מחדש, אבל זו יצירת אמנות אנושית. ואמיתית מאוד.  לנון בנאדם כמו כל אחד. ודילן קצת על-אדם. אין לו תשע נשמות כמו לחתול, יש לו תשעים. וכל פעם הוא משתמש באחרת. כל דיסק מדבר ממעוף אחר. נשמע כאילו הגיע מעתיד שונה.  דילן רוצה להבין דברים, ואז להשתחרר, להיות חופשי מהם.

אני מתחברת יותר לתקליטים המאוחרים,  modern times , time out of mind.  שם הרגש לפחות נוכח. הוא לא ניגש אליו, אבל  מביט לו בעיניים. זה מה שהקשה עלי בדיסקים המוקדמים, הוירטואוזיות המוקצנת דחקה אותו כמעט לגמרי. אני אוהבת את השירים הארוכים בדיסקים האחרונים, הקול צרוד אבל בהקלטות שיפצו קצת, מפצים על הנפילות במשלב של גיטרות או משהו. הוא עושה מוסיקה ארכאית (כפי שהעיד על עצמו בכנות נוגעת, בספר), אבל כששומעים אותו, כשנמשכים פנימה עוד , שוכחים לרגע. שוכחים אפילו שזו מוסיקה. דברים נשברים אצלו, ואז נשברים שוב. כשנמשכים אל מעבר ללהיטים הברורים משנות השישים, שוכחים שהוא שר ואתה מאזין. אולי זה להיפך, אתה חושב. זה פשוט שם, ונכון – ואתה לא צריך לחפש אחריו. וזה מה שעושה אמנות טובה.

http://www.youtube.com/watch?v=q4dRvvUB1Lo&feature=channel

(Series of Dreams)