תת הכרה קולקטיבית נפתחת כמניפה

 

שני האנשים שעצבו אותי משנות העשרים המוקדמות לחיי ועד היום, וחיברו אותי ליהדות ולמסורת, הם בני עדות המזרח. במקרה או לא, שניהם גם קצת גאונים. אולי זה מסביר את מבוכתי לנוכח הפולמוס סביב היהדות. ודת בכלל. הצורה בה אני חווה אמונה, מסורת, התקרבות או התרחקות, לקוחה מהסגנון הספרדי. כלומר, התבוננות שלא גובלת בשיפוטיות או הרחקה של אדם בגלל מידת המחוייבות שלו לקיום מצוות. מאידך, גם לא ביצירת אידיאולוגיות מתחרות (כמו הרפורמים והקונסרבטיבים). 

למה אני חשה כך? ראשית כי 'דתיותי' המעשית איננה גבוהה, ולכן כאשר אני נשאלת אני מגדירה את עצמי בעלת זיקה למסורת (ומחייכת בהתנצלות). שנית, כי זה נראה לי תמוה לשפוט אדם אם הוא מקפיד יותר או מקפיד פחות. אם אדם מרגיש מחובר ליהדות, זה לבה של הזהות שלו, ולכן אני חשה מחוברת.  בילדותי, התגוררנו סמוך למשפחתה של אמי, שהינם ספרדים. הם לא היו ממש דתיים, אבל כמו כל הספרדים אהבו את המדינה וכבדו את המסורת. זו נקודת המוצא שלי, שלמעשה מורה על משהו אחר – הנורמליות. זיהוי היהדות והמסורת עם הנורמליות, הינו זיהוי שמחבר אותי לספרדיות. אצל אשכנזים רווחת הסתכלות אחרת, מתפלפלת, מקפידה, שפחות מדברת אלי ויוצרת דיכוטומיה בין דתי לבין חילוני. בין מי שאיתנו ומי שנגדנו.  כל הנושא של לחזור בתשובה, לצאת בשאלה, הוא מינוח אשכנזי. 

האבחנה הזו גם קשורה לסגנון הפסיקה הספרדי והאשכנזי. הראשון שמאופיין בלמדנות וביישוב סוגיות לפי זיהויין וקיטלוגן ואז הכלת כללים על פי קיטלוג, מצריך נטייה למדנית והכרה של קשת הדיעות השונות. ואילו הסגנון האשכנזי מאופיין בהחרפת הניגודים, להראות איך שתי סוגיות שכיביכול סותרות, ניתן ליישב אותן אם הולכים גם לפי זו וגם לפי זו. אבל לפני כן צריך לעמוד על הסתירה בין השתיים וצריך להכיר בניגודים ואף לייצר כל הזמן, בתוך הלימוד, ניגודים. סגנון זה מכונה התפלפלות. הסנגון הספרדי יצר קהילות שבמרכזן רבנים אורתודוקסיים שהקפידו מאוד על ההלכה, וסביבם מעגלים של אנשים בעלי מחוייבות משתנה לקיום מצוות. אין כמעט אף ספרדי שיצא כנגד הדת. היציאה נגד (המדינה, או היהדות) רחוקה מהחוויה הספרדית. לעומת זאת אצל אשכנזים רווחים המתנגדים: מתנגדים לדת, מתנגדים לישראל, מתנגדים ללאומנות ועוד כהנה וכנה. האשכנזים הגיעו בעיקר מארצות אירופה ואילו הספרדים בעיקר ממדינות המזרח התיכון. והדבר הזה גם מתבטא בסגנונות ובתנועות השונות שהולידו אלו ואלו. בעוד שהגישה האשכנזית דוווקא היא שהולידה (גם כחלק מעליית הלאומיות באירופה) את הציונות המדינית המודרנית וכוננה למעשה את המדינה, כשהחיים בישראל הפכו עובדה קיימת, דווקא הנורמליות הספרדית המזהה את היהדות עם החיים, התרבות המנהגים המשפחה ותרבות השולחן, היא המתאימה יותר ולכן אנחנו רואים את התגברותה של הספרדיות. אם במוזיקה, בתרבות, בפוליטיקה וכן הלאה. לצד זה, ישראל לא הפכה לספרדית ולדעתי לא תהפוך לכזו. ישראל היא מזיגה.

 

 בעתיד, תוך שהמאבק על זהותה של המדינה ממשיך, יצמחו זהויות נוספכות דרכן ייחשף טבעה השבטי של ישראל מתוך תת ההכרה הקולקטיבית.  אשכנזי וספרדי הוא 'דיפול' פשטני מדי שיוחלף במערכת זהויות מורכבת. כמו בשיטות הפסיקה (ביקרותיות ספרדית מול פלפול אשכנזי), שיכולות לצמוח רק כשהן לומדות זו מזו, כך הזהויות העתידיות יתפתחו הלאה לקשת שתחשוף את הזהות השבטית-ישראלית במלואה, וכמו הקשת, תעיד על מקורה האחדותי, האור; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה". 

 

 

לומדת עם הרב את ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן, עכשיו בפרק י"ט. הפרק עוסק בקשר בין הדיבור והאותיות לקדושה. הוא גם עוסק בקשר בין נתינת משקל (לרצון, דרך השימוש באותיות), לבין היכולת להיפגש פנים מול פנים. עם מי? קודם עם בני אדם. אחר כך, אולי, מי שברא אותם.

מילים גדולות, אבל זו תורה, כמו כל מה שרב נחמן כתב, קלה כאויר. והיא מתפשטת כמו אש. אני לא יודעת למה מחברים את הרב נחמן לדת דווקא. דת זה טקסים, פולחן, משרות. ואילו יש פה שעשוע, משחק. כשאני לומדת אותו זה כאילו אני שותה משקה עם חלקיקי זהב. והאסוציאציות עם המילים, זה מטורף. לרב נחמן יש כשרון טקסטואלי שלא ראיתי בחיים שלי. בגלוי ובנסתר. אולי הוא בדיוק מותאם לתקופה? אולי זה זה שלא כתב את מה שאמר? אולי יש לו שם קליט? אני לא יודעת. אבל, אם אני לומדת אותו עם הרב, בסיסטמטיות ובחום שמאפיינים אותו, אני באמת מאושרת. עכשיו, עכשיו אני מאושרת.

 

לא פי.סי

 

הערה: זה לא פוסט פוליטיקלי קורקט. 

 

אני לא אוהבת את האוירה הרעילה שנוצרה במדיה בין המינים בהסטריית ההטרדות המיניות.  יש פה מצב סכיזופרני, מצד אחד תרבות של פתיחות מוחלטת בה אפשר לעשות הכל מכל וכל, ואם זה מתועד בוידאו מה טוב. מאידך, משפט שדה מהיר להרבה אנשים על סמך עדויות לא בדוקות. משפט טיבו בירור: אם אדם נהג באלימות הוא צריך להענש. אבל אם נוותר על בירור, במה זה שונה ממשפטי הבזק בימי הביניים? 

אני לא חושבת שנכון להרוס בני אדם בלי לבדוק ולברר. המדיה לא יכולה להחליף את בית המשפט. מהטעם הברור שברגע שהמדיה משמשת את זה, נאמר כרגע, עבור המוחלשים (נשים) נגד החזקים (גברים בעלי מעמד), היא תחל לשמש ככזו גם במצבים לא מוסריים.

צדק הוא צדק. וגם אם אנשים הגיעו לעמדות כוח, מגיע להם צדק. לצד זה, מרגישה צער לשמוע על מה שנשים וגברים נאלצים לעבור מול דמויות שהיינו מצפים שינהגו אחרת. זה דבר נורא ומבליט את מה שתמיד ברור: כוח הוא על חשבון. כוח הוא על חשבון. כוח הוא על חשבון. הרבה פעמים מדהימות אותי תגובות של גברים לפוסט מהסוג הזה: גברים נתנו לנשים שויון זכויות! נתנו לכן לעבוד במה שאתן רוצות, ועוד. ברור שלגברים עדיין לא ברור שהעולם שייך לנשים כבני אדם באותה מידה שהוא שייך להם. האם דברים יהיו טובים יותר עכשיו? אני רוצה לקוות, אבל יש עוד מאבק.  הסובייקט הנשי צריך להאבק על אנושיותו בתחום המיני. פעמים רבות מפחיתים גברים מאנושיות האישה אליה הם נמשכים. מאידך, הסובייקט הגברי צריך להאבק על אנושיותו במלחמה. מאז ומתמיד חיילים חוו את הפרת זכויות האדם הקשות בהסטוריה, בהצדקת החוק. גבר שמת בקרב או נפצע בקרב נחשב בחברה האנושית כמצב הגיוני.  חיים של גבר במלחמה נחשבים בסימן שאלה. מצער, אך הגיוני.  אי אפשר פשוט לשכוח שזה כך. החיים הם מאבק, לשני המינים. 

 

החברה המערבית-ליברלית בבעיית שורש שמתפרצת דרך היחס בין המינים. יש פה נקודת צומת בין המינים, נקודת מחלוקת.  האם שני המינים יצליחו לגשר על נקודת המחלוקת ולחזור לאהוב, לבנות משפחות ולסמוך זה על זה? החיים תלויים בחיבור בין המינים. וחיים טובים תלויים בחיבור טוב בין המינים שיוצר משפחה. בסופו של דבר זאת הנקודה שצריך לשאוף אליה. בסופה של ההתכתשות והבקשה לעשות צדק, צריך להגיע לצדק. בלי שגברים ונשים יאהבו ויסתדרו, לא יצמחו משפחות חזקות. כולנו מרוויחים מכך שמוסד המשפחה עדיין חזק, יחידת היסוד של החברה האנושית. למרות שאני חוששת מתנודת המטוטלת, אני מקווה שגברים ונשים יחזרו לאהוב זה את זה, גם לטווח ארוך, ויחזרו לסמוך ולהאמין זה בזה. 

 

כל מסר, כל דיבור, הוא תולדה של שבר ?

 

מתוך
השבר הגדול ביותר שידעתי, השבר שחוויתי בגיל 24 היה כה עצום, מפני שהוא ריכז בתוכו את כל השאר בצורה מדויקת, הגיעה הפירצה
התודעתית: יש קשר בין החוויה האישית לגורלו של עולם. קשר שלא מסתכם בפיזיות של הדברים. לפי החשיבה המערבית, החוויה מנוסחת ונחתמת בפיזיות שלה. בקצרה, בה היא מתקיימת. אני הבנתי שהווייתה לא
מצויה בביטוי הפיזי שלה. וגם לא בבטוי הפסיכולוגי או הרגשי שלה.  והיא נשאה, החוויה שלי, עם כל הכאב, נהרות אמת שלא יכולתי אלא להיענות להם.  העוצמה של המפגש עם אותו
גבר, ומה שסביב למפגש (רובו הגדול לא יכולתי לתמלל) העיד
שעניין האהבה היה כסות שעטיתי על התוכן, שיהיה
נגיש לי, איכשהו, כדי להגן על עצמי. בקצרה, הבנתי שאהבה היא גם משל.  ואפילו אהבה מהסוג הגבוה יותר, כמו שהיה לי עם בן הזוג הראשון, עמו חייתי מספר שנים, היא משל. וכך הבנתי לראשונה איך החיים עצמם משל. לראשונה, כי זו
אמירה כל כך מוזרה שכמעט ואי אפשר להבין. והייתה זו ההבנה שהכינה אותי נפשית לקיומה של הנבואה. לא שחוויתי נבואה כמובן (!) ,אלא השגתי במערך הנפש את קיום התופעה. וכשעלה הנשיא ה-45 של
ארצות הברית, קודם כמועמד ואז כמנצח, על הבימה הציבורית, השגתי לראשונה את קיומה של המשיחות. לא שהוא המשיח כמובן (!) אלא שהוא מבשר את התופעה בעידן מוזר זה.  למה זה דומה? לאדם שבא מאקלים חם ויבש, תחיבת הפנים למקפיא, לכמה רגעים, יכולה לתת השגה של הקוטב הצפוני. השגה, לא מעבר. 

ספר הזוהר נוסח בכתב (אף כי הידיעות עצמן מיוחסות לאברהם אבינו ואף אדם הראשון) על ידי רבי שמעון בר יוחאי לאחר שמרד בר כוכבא כשל ומלכות רומא נדמתה עצומה ונצחית. זו הייתה תקופה חשוכה לישראל והיה ברור שהחושך ישרור עוד שנים רבות, במישור הלאומי.

לאחר גירוש ספרד, תורת הקבלה זכתה לעדנה מיוחדת. ובמיוחד, בקרב המגורשים שרבים מהם התיישבו במגרב ובבלקן. ואכן, הקבלה נפוצה בקהילות  יהדות ספרד והמזרח. הסתכלות מעניינת, לפי הרב קוק, היא שהציונות המדינית קיימת כדי לגלות את תורת הסוד בימינו. אי אפשר שלא לראות את הציונות המודרנית גם כמענה לשבר יהדות אשכנז, הגדול בהסטוריה המודרנית, השואה. 

ברמה האישית וברמה הכללית, נדמה שמסר או דיבור הוא תולדה של שבר. יש השלכות פסיכולוגיות רגשיות פילוסופיות ופיסיולוגיות וכלכליות ומה שלא נרצה לתורת הקבלה. אפשר לומר הרבה. אפשר גם לומר שכשאדם נשבר הוא נאלץ להמציא שפה במקום זו שאבדה.  יש השלכות אינספור לתהליך שתיארתי, אפשר בהחלט לדון בהן. כפי שאפשר להתבונן בענפים הנמשכים מן השורש. אבל אלו הן רק השלכות והדבר האמיתי הוא לא זה. 

 

הקבלה הינה המשך של הנבואה בעידן בו אין יותר נבואה.  הנבואה והמשיחות הם לא מונחים שלקוחים מתורת הקבלה, כמובן, אבל הם אינם חלק מעולמנו. אין בעולמנו לא משיח ולא נביא. ולכן, היכולת להשיג השגה נפשית של המונחים "נביא" או "משיח", שלדעת האדם המודרני קיימים במישור שכולו לשוני, אולי אנתרופולוגי, היכולת היא חידוש מטורף.  אני חסרה את השפה שתעביר הלאה מה שקרה. גם לא ניסיתי לשכנע או להתווכח עם מי שלא מאמין בשום דבר ממה שכתבתי. אני חושבת שמגע באמת מאפשר לאדם לחיות בשלום עם מי שלא מאמין לו, וכמובן גם ללמוד ממנו. אם לאדם יש בבית מיץ תפוזים והוא שותה ממנו כל יום ואומרים לו שאין יותר בעולם מיץ תפוזים, מה זה משנה לו?  נכון, פה יש הוכחה במישור הפיסי ואילו על מה שאני מדברת אין. אין פה הוכחה כי זו לא השערה בפיסיקה. אלא חיים. האמת עטופה באשלייה, והחיים האלו הם גם משל. האם אפשר ללמוד לחיות עם הדברים האלו בלי להתרגז?  האם אפשר עוד לרצות להגיע לאמת בעולם שקר? אני מאמינה שכן. 

 

 

 

             
                                 
       

הערה על מזל תאומים (וכן על נשיא ארצות הברית ה-45)

 

מכל המזלות, יש לי קשר מורכב ומעניין במיוחד עם מזל תאומים.  אלו הם אנשים שלא אכפת להם מאף אחד חוץ מעצמם,
ילדיהם ומשפחתם הביולוגית. שאר האנשים, שאין להם קשר ביולוגי, חסרי משמעות בחייהם.
חשוב לזכור את זה.

 

קיים אצלם טשטוש בין אמת ובדיון. לפעמים, הם מתייחסים לדמויות כאמתיות.
בהתאמה, לפעמים מתייחסים לאנשים כדמויות. תלוי מה הם צריכים. הם יכולים לפצוע אדם
בצורה בלתי נתפסת (בעיקר בדיבור) אבל זה לא מעניין אותם כי הם מתייחסים לו כדמות, בסרט
או בספר. הם מודעים לקיומה, שומעים אותה, לא מעבר.  למשל, אם ראיתי סדרה ואחת הדמויות נפגעה והובהלה לבית חולים, אחרי
שהפרק נגמר לא אתהה בדאגה מה מצבה ומתי היא משתחררת. זה נכון לכל מזלות האוויר אבל אצל התאומים זה עקרוני. אצלם יש טשטוש מעניין בין
אמתי ומדומה.

 

באחת הגמרות הכי ידועות מתוך מסכת חגיגה, מסופר על ארבעה אנשים שנכנסו
לפרדס: רבי שמעון בן זומא, רבי שמעון בן עזאי, אלישא בן אבויה ורבי עקיבא.   "ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע
(כלומר יצא מדעתו), אחר (אלישה בן אבויה) קיצץ בנטיעות (הגיע לכפירה) ורבי עקיבא
נכנס בשלום ויצא בשלום".

 

על פי דברי האר"י, הארבעה שנכנסו לפרדס שייכים לארבע פני המרכבה,
משום שכל אחד בחר צד מסוים של המרכבה-פרדס להיכנס דרכו. מה הכוונה? כל צד של
המרכבה הוא גישה ודרך רוחנית בפני עצמה. הכניסה לפרדס אינה רק 'טיול רוחני' לשם
הנאה אישית אלא משימה עם יעד ברור.

למעשה, כל החלקים חשובים להשגת האמת הגבוהה יותר שהינה הפרד"ס.

אני רוצה להתעכב על רבי שמעון בן זומא. לפי המסורת, בן זומא מזוהה העם
יסוד האויר.  מבחינת השגתו השכלית, היה רבי
שמעון בן זומא כשיר ומסוגלת להבנות עצומות מעל לבשלותו הרגשית. הפער בין היכולת השכלית
הגבוהה, לבין נפש ואישיות שעדיין אינן כשירות להתמודד עם האמיתות שהשיג, הדחף
האישי והיומרה האישית שדוחפות את גלגלי השכל, הן שגרמו לניתוק מן הזולת ובסופו של
דבר מעצמו. וגרמו לו להשתגע.

 

במקרה של מזל תאומים (פה אני מגיעה לנשיא ארצות הברית), בחוויה התאומית
עצמה יש 'עשיית שלום' בין טירוף לשפיות ובין האמת לשקר.  וכמו שתי אומות המצויות בשלום, יש ב-אמת שגריר
של השקר ויש ב-שקר שגריר של האמת. ישנה גם תיירות פנים נמרצת.

התאומים הוא מזל של כפילות ומבין (על אף שאינו מבין) שישנה דואליות
בחוויית המציאות ולכן, גם אם נטרפת ספינתו, תמצא את דרכה חזרה במהרה. עיקר הסכנה
של מזל זה היא לאנשים אחרים שלא נחנו בגמישות שכלית כזו.  אם נגיע לדונלד טראמפ, הוא עצמו לא ניזק עד כה
מהרפתקת הנשיאות שהחליט לצאת אליה. אם יש נזקים הם נופלים בחיקם של אנשים אחרים,
אלו שהלכו אחריו והאמינו שהם מבינים אותו ורצו להשתמש בו. או אלו שיצאו נגדו
והחליטו שהוא אויבם.

 

לתאומים יש יכולת פנטסטית לברוא יש מאין באמצעות הדיבור. הם יודעים
לחבר בין חלקי מציאות שנדמים כמנותקים. איך? דרך ההיגיון. וזאת כי מזל תאומים זקוק
לחוויה שהעולם הגיוני וניתן להסביר אותו בצורה הגיונית. השכל הוא כמו פנס שמאיר
באפלה. הדיבור הוא השביל שנפתח באפלה ובו יכול האדם לנוע ולהתקדם. כדי שזה יקרה
צריך להשהות את הפחד ואת ההבנה שהחשכה היא לאין שיעור מהאור בו האדם מתקדם. אחרת,
האדם ישותק מפחד ולא יוכל לזוז. כך נאחז התאומים במחשבה שהדברים הגיוניים וניתן
להבינם.  ולכן טראמפ מאמין בכל לבו באמיתות
הדברים שהוא אומר, כיון שכך הוא מגן על עצמו מאלו שרוצים להרע לו (ויש רבים כאלה,
אמתיים ומדומיינים). הוא בורא את אמתותם תוך כדי דיבורו.

ברגע שהוא ירשה לעצמו לחשוב שהוא טועה והם צודקים, ילך לאיבוד. מבעד
למנגנון השכלי-מכאני הזה קיים האגו, חוש ההומור, והצורך בחשיבות עצמית שדוחף אותו
להתקדם.  המבנה האישיותי שתיארתי עוטף כמיהות
לעוצמה ומנתב אותן בהתאם. 

 

בן מזל תאומים הוא כמו מגלה ארצות. רק שהארצות הן ארצות המחשבה.
התובנות הן מדהימות כמובן אבל בשביל שיוכל להמשיך לנוע הוא חייב לדעת שיש לו דרכים
לעשות זאת, וגם דרכים לסגת ולחזור חזרה כשיצטרך להתגונן. הדרך, השביל, הינו
הדיבור. התקשורת עם אחרים היא דרכו לנוע בארצות המחשבה.  דוד המלך היה בן מזל תאומים, ספר תהילים מהווים
את פאר יצירתו. דוד פרץ את הדרך לכל אדם, כיון שהוא הניח שהאדם יכול לדבר אל
אלוהים כאיש אל רעהו. את מה שמשה השיג על הר סיני, בשיא הרוחני שהושג בניתוק מהעם,
מהאנושות, דויד הניח בידיו של כל אדם.  כל
אדם שנוסע באוטובוס עם ספר תהילים יכול לקרוא את המילים שלו וללכת בעקבותיהן. דוד דיבר
בדיבור אישי עם אלוהים, אצלו האישי הוא הכללי. זה הפוך ממשה רבנו שאצלו, כפי שמבוטא
בשירתו, היא שירת האזינו מספר דברים, הכללי הוא האישי.

גם אצל דונאלד טראמפ הדיבור האישי הוא דיבור כללי. דברים, זוטות בינו
לבין דמויות נידחות, הופכים לכותרות ראשיות. אנשים דנים במחוות הפנימיות בנפשו
כאילו היו תנודות במזג האוויר.  הדיבור שלו,
כמנהיג העולם החופשי, הוא רשת הכבישים המאפשרת תעבורה תקשורתית. האם טראמפ הוא מטורף?
בהגדרה צרה, כן, קצת. אך אין זה מפריע לתפקודו כנשיא.

 

החשיבה שלו, שנחווית בחוגים מסוימים כאמת האמתית, באחרים פרנואידית ובאחרים כמחושבת
וקרה, היא תוצאה של השלום או הטשטוש בין המציאות לדמיון שהוא מציע לציבור האמריקאי. החשיבה המערבית
קבעה, מראשית המודרניזם, כי אלו הם אויבים. לאמיתו של דבר הם אינם אויבים בכלל.
 

טראמפ מבין את זה ולכן הוא שולט בגאונות באופן שאמיתות מתקבלות בציבור.  אין מה להתפלא
שתכונה זו פרצה דרך ללבם של המוני אמריקאים והביאה לבחירתו לנשיא ארצות הברית
ה-45. 

 

 

מהות המשיכה של האדם אל הרע היא זו: הטוב והרע נמשכים מאותו מקור (הנחה נוספת שיש באדם טוב).  ואם אמרתי שהטוב והרע נמשכים מאותו מקור משמע יש משהו, מעבר לטוב ולרע, ממנו הם נמשכים. מה? אותה מילה סתומה שלא אומרת כלום – אלוהים. 

זה מוזר למצוא את אלוהים מרחף לו מעל ספרו של ניטשה, האתאיסט הנודע במאות האחרונות, מנסחו האמין של האדם המודרני. ובכל זאת, כך אני קוראת אותו.  התשוקה בעולמנו, התשוקה שמבטאת במשיכתם של הטוב והרע, היא עדות לאפשרותו של אלוהים. המין הוא הוא העדות לקיומו של אלוהים. זו מחשבה אלילית, מחשבה של עובדי אלילים. ואומרים שעם ישראל לא עבד עבודה זרה אלא בגלל יצר העריות.  פעם למדתי שהנפילה של האדם הראשון כתוצאה מאכילה של עץ הדעת טוב ורע, הייתה נפילה מהציר של אמת ושקר לציר הטוב ורע. אולי כל זה קרה בגלל שאלוהים דיבר עם האדם? לא בטוחה, צריך לחשוב על זה. 

 

זה
מעניין כי זה מזכיר לי מה אמר פעם הרב קוק: רגע הקידושין בחופה נותן לנו אופטימיות
ושמחה כי זה מראה שיצר הטוב ויצר הרע רוצים את אותו הדבר. ואני ממשיכה ואומרת שהם נמשכים
מאותו אב. אם נסתכל על אלוהים במישור המוסרי ולא במישור האמת, אז הוא נקודת המוצא
שלהם.  אבל מונחי טוב ורע תקפים למעשה רק
לבני אדם. אצל חיות יש אמת ושקר (יש אוכל או אין, חיה דומיננטית או לא).
האם יש אצלם רע? אם זכר דומיננטי תוקף ופוצע קשה זכר אחר, האם הוא רע? אני לא
חושבת. יש רגשות, וודאי. אבל המישור שמפותח אצלם הוא מישור האמת והשקר, מצוי או
לא מצוי. האם מטפלת בצאצאיה כאינטסטינקט. אצל צמחים גם יש תגובה במישור האמת והשקר אבל בצורה בסיסית יותר. ואילו הטבע הדומם, הטבע עצמו, אצלו גם אין אמת ושקר. להגיד שכתוצאה מהתפרצות געשית אבנים מתגלגלות במורדות ההר זה לא לומר אמירה שיש בה אמת ושקר, מבחינתן של האבנים. זה לא המינוח הנכון. ככל שעולים מן הטבע לחי נוצר הציר אמת-שקר. וכשעולים מהחי לאדם יש היווצרות של ציר חדש, ציר הטוב-רע.  פעם הרב אמר שלמצוא את אלוהים בטבע זה הכי קשה. כשעמים ניסו לעשות את זה בעבר ולייחס לטבע תכונות של כוונה, של טוב ורע, הם הפכו לעובדי אלילים. לקח לאדם שנים רבות להשתחרר מהאלילות. זה מוזר, המחשבה הפוסט מודרנית מנסה להשתחרר גם מהצירים אמת-שקר, טוב-רע. היא מנסה לנתץ גם אותם. אני לא חושבת שהיא תצליח. הם רק יתחזקו כתוצאה של כשלון השיטה הזו. 

 

 

בעיית הנשים (וקצת יהודים)

 

חשבתי לא מעט איך לגשת לעניין בעבר, אף פעם לא הגעתי לתשובה טובה.
אני אישה, פמניסטית, קצת שמרנית, אוהדת את דונלד טראמפ, ומשייכת את עצמי למרכז/שמאל
מתון. לסיכום, מלא סתירות. למרות שסגרתי את הבלוג לפני שלושה חודשים, סיפור המפיק ההוליוודי המטריד הרווי ויינשטיין, וגל ההדף, בנוסף על הופעת ספרה של הילארי קלינטון "מה קרה", גרמו לי להגיב.

 

העולם קשה יותר לנשים, אם
ברצונן להגיע לעמדות מפתח במרחב הציבורי,  להשיג כוח, השפעה ונראות בהתאם לפועלן המקצועי.
כילדה, לא הייתי ערה למידה בה המשפט נכון. אולי לא ל-100% של הנשים, אבל כן ל-90%. 

העולם מאוכלס בנשים וגברים. עם זאת, תפקידיהם שונים מאוד. בגדול, נשים מביאות את בני האדם לעולם. בלי נשים, אין אנשים. אך העולם עצמו, כמעט כל מה שסביבנו ונבנה בידי האדם, הוא עולמם של גברים. התנ"ך, הספר המשפיע ביותר בעולם, משופע סדרות של
שושלות בהן מצוינים זכרים המולידים זה את זה. 
הנתח שהכתוב מקדיש לנשים נמוך לאין שיעור ביחס לנתח שהכתוב מקדיש לגברים.

 

גברים יעשו הכול, כולל לחצות את הגבולות, על מנת להצליח.
למה?  בעוד המיניות הגברית מתוגמלת דרך התחרות והגעה להישגים במרחב המקצועי
ציבורי, המיניות הנשית מתוגמלת מעצם היותה. בעוד המיניות הגברית מתגברת עם השנים
בהתאם לצבירת כוח, דבר הכרוך בזמן, בכישלונות לצד הצלחות, בניסוי וטעיה, המיניות
הנשית מתוגמלת מעצם היותה. גם מבחינה ביולוגית, הגבר פורה רוב חייו הבוגרים, האישה
פורה בתחילת חייה, סמוך לגיל הבשלות המינית. במקרה של האישה, המיניות פועלת באדישות,
או נגד, צבירת כוח והשפעה ציבורית, ואילו במקרה הגברי היא מחייבת את זה. כולנו,
גברים ונשים, משלמים מחיר: על כל אישה שמוטרדת מינית ע"י גברים בגלל מראה
בינוני ומעלה, יש גבר בינוני ומטה בהישגיו שנמחק מינית ע"י נשים. מערכת המין
היא האכזרית והמשפיעה ביותר על טבע האדם.  האלימות שחווה גבר שנמחק מבחינה
מינית (ולא מעט נשים שחורגות מהסטנדרט החיצוני חשופות לזה גם כן) , אלימה וקשה ,
אם כי אחרת, מאלימות המופנית לנשים בהטרדתן. ישנם כמובן גם גברים שמוטרדים מינית,
לרוב על ידי גברים אחרים. אך לעתים גם על ידי נשים. אלימות היא אלימות.  ובכל זאת, הדיון בהטרדות 'חם' כי הוא מופעל על ידי מי שמסובבים את
העולם: גברים שצברו כוח.  הטרדה מינית מצביעה על צורך של המטריד. מאחר
והמטריד בכל הפרשות שעשו כותרות הוא אדם חזק, ההטרדה מצביעה על צורך שקיים בו,
כלומר חיסרון או חולשה שלו. ולכן, על אפשרות לערער את כוחו. לכן זה מעניין אותנו. 

 

 

ומה עם הנשים? מה עם
השחקניות? כשהתבוננתי בשמות הבכירים ב"אקדמיה לקולנוע ומדעים" שהחליטו
להסיר משורותיהם את המפיק המולל הרוויי וויינשטיין, ראיתי רק גברים מבוגרים. אלו הם רוב הנשיאים של אותה אקדמיה.  עובדה 'זניחה' זו יש בה משמעות גדולה למעמדן של
נשים בהוליווד. הרבה יותר מהטרדותיו של וויינשטיין. העובדה שאין כמעט אף אישה
שזכתה באוסקר על בימוי, וכאשר זה קרה לפני כמה שנים עם קתרין ביגלו (על הסרט
"מטען הכאב"), כל מה שציינה התקשורת היה איך האקס, ג'יימס קמרון,
צריך היה לקבל את הפסלון על "אוואטר", יש משמעות גדולה יותר למעמדן של
נשים בתעשייה. והנה הנקודה, פסימית ככל שתהיה: העובדה היא שהמבט הגברי הוא המבט האנושי,
מבחינתם של גברים ונשים. ג'יימס קמרון קיבל את ההתייחסות הזו לא כי עיתונאים
ואנשי תקשורת החליטו לנהוג בשובניזם ולשלול מקתרין ביגלו את הכבוד שלה. אלא מפני
שהמבט האנושי מחפש, מתוך זיכרון של אלפי שנים, את נקודת החיבור הגברית מכיוון שזו
נקודת החיבור האנושית. והעברית אף עושה את הדברים פשוטים יותר: בן אדם זה זכר. אדם
זה זכר. הזהות הנקבית היא 'אחרת'. אם כך, כל הישג, כל נקודת ציון, כל צעד קטן לאדם,
הוא קודם צעד גברי. אם במקרה היה זה צעד נשי, השכל האנושי נדרש לתרגם זאת. נדרש
לעכל זאת.   

אם להבהיר את העניין, זה דומה לכך שבתקופת מערכת הבחירות האחרונה
בארצות הברית, כל התרחשות כללה התייחסות למועמד דונלד טראמפ. והכול, לחיוב ושלילה,
נשפט בהתאם אליו, לדברים שאמר ועשה , הצליח או שגה. גרונו ונקודת הייחוס שלו הפכה
כה דומיננטית עד כי יתר נקודות המבט התבטלו והפכו לסימנים בלוח המשחק שלו.  זה גם מה שקורה במרחב המקצועי ציבורי עם גברים
ונשים: נקודת המבט היא גברית, לחיוב או שלילה. האני הנשי הוא ביחס ל. לא כשלעצמו.

 

נשים היא הקבוצה ה'מדוכאת' היחידה שמביאה לעולם את ה'מדכאים' שלה. רוב הנשים בעולם מקדישות את חייהן להביא לעולם חיים, גבריים או נשיים.  מערכת המין עמוקה יותר מהאבולוציה הקולקטיבית
שהביאה לכך שעמים או קבוצות אתניות מסוימות נמצאות כרגע בנחיתות או עליונותן.
בייחוד אם נשים לב לכך שבמהלך ההיסטוריה היה גיוון וכמעט בכל תקופה הייתה
ציביליזציה או קבוצה שעלתה על היתר וכעבור זמן מה ירדה מגדולתה. מרבים לעסוק
בזכויות האישה במסגרת דיון חשוב, אמנם, על זכויות של מיעוטים. אבל זה דיון אחר. הניסיון
המטומטם לכרוך יחד את המאבקים האלו, אי השוויונות הללו, שריד לססמה המרקסיסטית:
" פועלי כל העולם התאחדו", דומה לקביעה הפוסט מודרנית הנודעת: אין אמת אלא רק דעות.  כך או כך מדובר בוויתור מראש על ניסיון לרדת
לשורש העניין.

 

אז מה יהיה?  יש פה שתי שאלות, לא בלתי תלויות: השאלה
היהודית והשאלה הנשית.  לגבי הבעיה היהודית. הפרשה של המפיק הרויי ויינשטיין היא
תוצאה של הקרע התרבותי שחווה ארצות הברית וחלקם של היהודים האמריקאים בקרע, שהינם היהודים החזקים בעולם. היהודים בהוליווד, היהודים בוול סטריט והיהודים במפלגה
הדמוקרטית, כלומר רוב רובם של יהודי ארצות הברית שגם מתבוללים למעלה מ-50%, ואדישים
עד מתנגדים לתמורות הלאומיות דתיות ושבטיות בישראל, אלו הולכים ומסתמנים אצל החברה האמריקאית הלבנה, החברה שהצביעה לטראמפ, כאיום על הערכים האמריקאים.
אין פה תופעה חדשה, אלא הופעה חדשה של תופעה ישנה. היהודים הללו, שמובילים את ההתנגדות לטראמפ ומה
שהוא מייצג, מובילים את התחדשותה של האנטישמיות באמריקה של המאה ה-21.  הרוויי ויינשטיין לא עולה לכותרות באטרף רק כי הוא
מטריד נשים סדרתי (כמוהו גם רוג'ר איילס, המנכ"ל הקודם של פוקס ז"ל).
אלא כי הוא יהודי חזק וכעור, שתמך כספית בדמוקרטים כל חייו. השנאה העמוקה שמתרכזת כרגע
אליו מצד כל מיני נשים ושחקניות (בעלות מראה לבן מאוד) מרכזת, בתת המודע, את
השנאה לסוג כזה של יהודים באמריקה. מצבם של היהודים האמריקאים הולך להשתנות בצורה דראסטית
בעתיד הקרוב.

לגבי הבעיה הנשית. התפתחויות טכנולוגיות מובילות
לכך שאט אט נתלשת התשוקה המינית מהפונקציה הביולוגית שלה.  החל בגלולה למניעת הריון, טיפולי פריון והפריה
חוץ גופית, כל אלו דוחפים לכך שיותר ויותר נשים מצליחות לתפוס מקום במרחב הציבורי
מקצועי. זה לא שאישה שהיא אם לא יכולה לתפוס מקום במרחב הציבורי – חלילה. אלא שעצם
האפשרויות האלו, הנתיבים שמפרידים בין התשוקה להולדה, מאפשרים לנשים כקבוצה
להרוויח מכך ולנשים כיחידות להתקדם.  כשהתשוקה המינית
כרוכה בהבאת באפשרות הכמוסה לחיים זה מוחק כל דבר אחר.  מצד אחד, או עדים להתגברות הפורנו והוויראליות הבלתי
נתפסת שלו. מצד שני, נשים מבקיעות את תקרת הזכוכית (בפוליטיקה:  אנגלה מרקל, הילארי קלינטון, תרזה מאיי, טסאי
אינג ון.  במדע: הפיזיקאית דורית אהרונוב,
הכימאית עדה יונת , המתמטיקאית מרים מירזחאני, באמנות: הסופרות אליס מונרו וטוני
מוריסון, הבימאיות קתרין ביגלו וג'יין קמפיון, וכמובן עוד אינספור שמות באינספור
תחומים. גם בתחום הנדל"ן, ההנדסה, התוכנה והמשפט).  שני הנתיבים, שנדמה כי הם מקבילים שלא
יפגשו לעולם, מורים על הנתק המודרני בין תשוקה להולדה.  אמנם, גם בעבר היה מקובל שגבר נושא אישה להנאה
מינית ואישה להולדת ילדים. ובכל זאת, הטכנולוגיה אפשרה לנשים לעשות את הבחירה הזו.
הטכנולוגיה הצליחה לשחרר רבות מהנשים ולאפשר לנשים אחרות דווקא להחזיק בשני התפקידים
(אמא ומנכ"לית או אמא ופוליטיקאית) בהצלחה מדהימה.

האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן
מליאדי, הוא בעל התניא ומי שהניח את אחת מאבני הדרך החשובות בהתפתחות מעמד האישה
ביהדות. רעיונותיו היו מבוססים על קבלת האר"י שקדמה לו, אבל האופן בו התנסח
מאפשר לראות אותו  כמייסד של מעין 'פמיניזם דקדושה' – גרסה תורנית מתוקנת
יותר (לתפיסתו) של מהפכת הפמיניזם, המבקשת להצמיח את הנשיות היהודית מתוך חיבור
לתא המשפחתי.  בקצרה, הוא מתבונן בשבע הברכות לנישואין, וביתר דיוק בשתיים
האחרונות. הברכה השישית מסתיימת ב     "מסתיימת במלים "משמח חתן וכלה".
 ואילו הברכה השביעית מסתיימת ב" "משמח חתן עם הכלה".
 לדידו, וו החיבור מרמזת על כך שהאישה לאורך ההיסטוריה הייתה מקבלת שפע רוחני
מהגבר, בעלה (שממנו נגזרת גם הסמכות ומקומה בעולם). לעומת זאת, הברכה השביעית
מתפרשת כ"באמצעות", ואז השפע עובר קודם כל מהנשיות, מהאישה אל הגבר,
בעלה. כך שהאישה כמשפיעה תעמוד מעליו. מצב זה הוא השתלשלות מאוחרת של מאורעות
הסטורים שהחלו בתנועה הפמיניסטית ויש לקוות שימשיכו להבשיל. איך אומרים בחב"ד? כן יהי רצון.

 

 

אהבה היא לא מילה

 

 

אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. בחיים לא. אני בחיים גם לא אוהב ככה כי לא יישארו לי חיים.  אהבתי אותו עד שלא היה טעם לאהוב. אהבתי אותו בימים ואהבתי אותו בלילות. אהבתי אותו שנים, אהבתי ימים ורגעים. אהבתי אותו עד שחליתי והבראתי ושוב חליתי ושוב הבראתי. בחיים לא נתקלתי באדם כל כך בלתי מובן. בחיים לא אהבתי אדם שכל כך פצע אותי וכל כך היה אדיש ואטום ורצחני, ועם זאת כל כך רגיש. בחיים לא ראיתי אדם כל כך פגיע ועדין ועם זאת מלא כח ועוצמה. בחיים לא אהבתי מישהו עם קול כל כך עדין וכל כך משכנע, שלא יכולתי על שבריריותו המשלה. אהבתי בו הכל, אהבתי את הנוכחות ואת האי נוכחות שלו. אהבתי אותו בצורה מוחלטת, מושלמת. אהבתי אותו במחיצתו ואהבתי אותו בהעדרו. אהבתי אותו על כשרונו הכביר והחד פעמי, ואהבתי אותו על חולשותיו וטעויותיו העקרוניות. אהבתי אותו על אשליותיו ועל אמונותיו. אהבתי אותו מרגע שהתוודה בפניי שהוא חלש, שהוא הרוס רגשית. אהבתי אותו יותר מאת העולם בו הוא פעל ונע. אהבתי אותו בצורה מוחלטת, מוחלטת. אתם יודעים מה זה אהבה מוחלטת? אהבה מוחלטת איננה רגש. אין לה משקל. היא הכל. אהבתי אותו כל כך שהרגשתי אותו בכל העולם מסביבי. הוא היה גדול מנוכחותו הצנומה. אהבתי אותו כך שהאהבה אליו גלשה לעתים לכלל האנשים. אהבתי אותו כמו שאוהבים ילד. נכון שהוא לא יצא לי מהרחם, אבל הרחמים שהרגשתי היו ממש כמו. איך אני יודעת? אני פשוט יודעת.   אהבתי אותו כל כך שהרגשתי מה הטעם בחיים, מה הטעם. למה הפרוייקט האנושי חשוב. הרגשתי את חשיבות קיומם של אנשים, של חגבים, אפילו אבנים. אהבתי אותו על הרגעים השוליים, כשהוא יצא לעשות קניות במכולת עם שקית ירקות, כשהוא דיבר. כשהוא שכנע. כשרומה, כשרימה. אהבתי את האנושיות שלו, את התמודדותו עם הימים החולפים, את האנשים שסביבו, האנשים שנגעו בו, שהיו לידו. אהבתי את הטעיות הנוראיות שהוא עשה. אהבתי את עיניו הדחוסות, הבוהות מסביב בסקרנות, בולעות כל בדל מידע. אהבתי אותו בצורה שפירקה אותי לגורמים, לחתיכות היסוד של המציאות. היא פרקה אותי למשפטים ואז למילים ואז לאותיות. לכן אני מתחברת לקבלה, לכן אני מבינה מה הכוונה שלכל אות יש תפקיד והיא מבטאת את המהות הרוחנית, את הרצון. כשמפרקים את הכל לחלוטין נשארים עם אותיות, ואז עם השתיקה. כדי להגיע לרמת פירוק כזו יש להפעיל תשוקה, כוח, רצון עצום עצום. היה לי כזה בלב, היה לי תחנת כוח גרעינית. אהבתי ואהבתי ואהבתי בלי הפסקה ימים ולילות וימים ולילות וזה לא עבר. שבע שנים זה לא עבר. שמונה שנים זה לא עבר. אחר כך זה נרגע, כמובן, לא עבר. מספיקה מילה, מספיק ריח, מספיק אור מסויים. והכל עולה שוב. אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. בחיים לא. אני בחיים גם לא אוהב ככה כי לא יישארו לי חיים.  הגעתי לנקודת קצה של שתי אפשרויות: למות או לחיות. בחרתי לחיות. בחרתי לחיות עם תחנת הכח הגרעינית בלב שלי. לחיות עם זכרון של אובדן של חרדה של פירוק קצוניים.  לא מתי מוות קליני, אבל מתי מוות רוחני. הייתי חייבת, כדי לבחור בחיים. באותו יום כשנפגשנו בקפה, אני זוכרת, 31.3.08, שבועיים אחרי שמלאו לי 24, אותו יום כל מה שהאמנתי בו מת. כל מה שחשבתי. כל מה שהרגשתי.  אותו יום הבנתי שהתאהבתי בגאון מטורף ועכשיו אני לכודה בעולם המחריד שלו ואין לי דרך לצאת. עכשיו, שתי המילים האלו לחוד וגם ביחד מודבקות בצורה שיש בה זילות מסויימת. אני רוצה למחות! אין הרבה גאונים. ואין גם כל כך הרבה מטורפים. ויוצא מזה שאין הרבה בקבוצת החיתוך, של גאונים מטורפים. אבל הוא באמת כזה. גאון מטורף שמעלה הצגה מול אנשים ומוסדות. שמתפקד, שמתפעל, שמתמרן אנשים לעשות רוב מה שהוא רוצה. שלכוד בלולאה. שלכוד בצורה נואשת במה שאנשים רגילים נחלצים ממנו בגיל 14,15 על פי רוב. לפעמים, המאחרים, נחלצים משם בגיל 21. אבל לא הוא. הוא כלוא. הוא לכוד.  וכמובן שמי שאוהב אותו נלכד. ואי אפשר להחלץ מזה, אי אפשר לשכוח. הבנתי שיש משמעות לחיים ומהי: אהבה. ביסוד העולם יש אהבה. היא מוסתרת מאחורי דברים איומים ונוראיים, היא מוסתרת מאחורי הזוועות שהאנושות מעוללת, שהטבע מעולל, מאחורי אקראיות שאין לה שם. היא מוסתרת, אבל היא שם. היא מחייה. היא החשמל אליו כולנו מחוברים, דרכו כולנו מונשמים. אהבה בצורה הגדולה שלה, בצורה שאין לה צורה אלא אור עליון, בלה בלה בלה, אין מספיק אותיות ואין מספיק מלים. אבל זה מה שיש מאחורי הכל. לבי נפצע ברסיס אהבה מוחלטת, אהבה שאין לה סוף. הלב פצוע, הלב מזוהם מכאב. השנים עוטפות את הלב ומנסות לחבק, להרגיע. והרסיס בתוכי. והוא תמיד יהיה. אולי תמיד היה. אני לא יודעת. אבל מבעד לכאב המנוול שתופס אותי בעצמה כשאני מוציאה את כל הבולשיט, כשאני נפתרת מהכל, כל האנשים וכל המחשבות וכל הסברות וכל הדתות וכל אלו, אני מצליחה לחדור מבעד לאשליית הכאב ולהעביר אצבע על הרסיס עצמו, ואז להכנס פנימה לתוכו ולהרגיש את האהבה הלכודה. לכודה בתוכי. לכודה בכולנו. עטופה בזוהמה וברוע מחריד ובזעקות שאיש אינו שומע, או מפנה את מבטו כדי לא לשמוע. אהבה שלא קוראים לה אהבה והיא לא מילה. אהבה היא לא מילה.

 

 

* איזה סרט מדהים זה "מנהטן" של וודי אלן. לא אכפת לי מה אנשים אומרים עליו, או על ניו יורק. זה פשוט מדהים.  השחור לבן, המוסיקה. והאורות. וכל הסקנדלים המיניים של אלן, הממזר הזה, קצת מוסיפים לסרט עם השנים. 

 

* עשיתי רשימה של העולמות אליהם אני קרובה מנטאלית; אז האינטלקטואלים/אמנים, שומרי המסורת/מאמינים, ולבסוף אלו שרואים פורנו/הולכים לנערות ליווי (אם כי שם הקרבה שלי היא אובזרבטיבית בלבד). 

 

* חשה געגוע למזלות אדמה ומים.  אחרי הרבה זמן של אינטרקציות עם אנשים ממזלות אש ואויר. בסוף, דגים זה מים. נראה לי ששבתי הביתה.

 

* בת דודה שלי מדריכה אותי לאחרונה בנושא תחזוקת הבית. אני לומדת להכין פשטידת פטריות מעולה.  זה חשוב לגבר, העניניים האלה. עושה ריח נעים וביתי כזה של קירבה וחום.  חשובים מאוד הערכים האלו . 

 

 

הבנה

 

פחות מאמינה כיום ברעיונות. יותר מאמינה בכוח. ובמזל. מה ההבדל בין מזל ומקריות? למזל יש יחסי ציבור טובים יותר.  

פעם מאוד האמנתי ברעיונות ובמחשבה וברעיונות שיש מאחוריהם מחשבה.  נקח לדוגמא את המערכת המשפטית. כביכול זו מערכת הצדק. בפועל, זו פשוט מערכת הגנה בפני אנרכיה, שיוצרת מוקדי אי צדק בחברה.  המנגנון הזה פועל נגד אנשים בעלי כוח רק אם הם עושים טעויות פזיזות או אם הם חורגים בקצוניות משוועת מן הכללים. רצוי שניהם. בשאר הזמן היא מחזיקה, יחד עם יתר המערכות בחברה, את מנגנוני הכוח. מנגנוני הכוח הם לא משהו מופשט, הם החוקים והאנשים שמפרשים אותם. לקח לי זמן להבין את הדבר הזה. מה שמזכיר לי בכלל את לימודי הפיזיקה בתיכון. נקח לדוגמא אבן שמסובבים על חוט בתנועה מעגלית. מהו הכוח הצנטריפטלי פה? המתיחות של החוט אליו האבן מחוברת.  כלומר, המושג המופשט של הכוח המייצר את התנועה המעגלית יורד למשהו קונקרטי בתוך המערכת.  וזה מה שטוב בפיסיקה, לפעמים היא מפרשת באופן פשוט מה שמתקיים באופן מורכב עשרות מונים במערכות המערבות בני אדם. כמובן, לא צריך להסחף עם האנגלוגיות הללו.  

רעיונות הם החלק הכי משוחרר באדם. הם החירות. אבל העולם, הטבע, לא. הוא נוקשה. כוח הוא עקרון מופשט שמתאר עדיפות. היא יכולה להיות עדיפות כלכלית, עדיפות מלחמתית או עדיפות אינטלקטואלית. לא תמיד עדיפות אינטלקטואלית מתרגמת לכוח. לפעמים כן ולפעמים לא. לדוגמא, במפגש בין הציביליזציה היוונית והציביליזציה הרומית (בראשיתה), הפסידה יוון ורומי הפכה למעצמה. זאת למרות שליוון הייתה עדיפות מחשבתית ותרבותית. העמים האסיתיים הם בעלי איי קיו גבוה מהמערב, והם הגיעו ללא מעט הישגים הרבה לפני המערב. ובכל זאת, המערב הוא החברה השלטת. 

בסופו של דבר הכוח, המלכות, השליטה, מכריע ומשתמש בשאר.  זה קצת דומה למה שנאמר ביהדות, שהרצון מכפיף אליו את הכל, גם את היצרים, הרגשות וגם המחשבות. 

 בסך הכל ניטשה הבין את זה יותר טוב מאחרים. הוא פשוט חש וגם חשש מפני ההשלכות של הכוח לגבי החברה הגרמנית.  אני הבנתי את רוב מה שהוא אמר ביום שהגעתי לברלין. הבנתי בגוף, לא בראש. הגוף שלי דלק.  המפגש עם העוצמה בגרמניה היה חזק מהמפגש עם העוצמה המערבית בארצות הברית או בשאר המקומות בהם הייתי. כמובן שזה היה שונה לגמרי מהחוויה בסין. זו תרבות אחרת לגמרי.  עוצמה אצורה, מובהקת, לא מעורערת. כמו עשירים של כסף ישן מול נובורישים. במקורות הרי זיהו את כוחו של עשו עם רומא, ואחרי כן עם גרמניה דווקא. 

ובכל זאת, השפה והדיבור הם בטוי לרצון. לא אגרופים ולא צעקות. ולכן מי ששולט בדיבור יכול לשלוט ברצונם של אחרים. וכך, גם בכוחם. השימוש העמוק בדיבור הוא שימוש מניפולטיבי ותכליתי. לא שימוש אינפורמטיבי. זה מה שבאמת למדתי במפגש עם ההוא. איך להשתמש בדיבור כדי להשיג מה שאת רוצה. 

אם לחזור לנושא של מערכת המשפט, אני מאוד אוהבת את אלן דרשוביץ', המשפטן היהודי המהולל. לאחרונה הוא גם הפך למעין דובר בזכות דונלד טראמפ ונשיאותו המפוקפקת.  הבנתי ממשפטנים שהוא מעין סלב יותר מאשר אקדמאי משפטן. אבל זה לא משנה.  אני אוהבת לשמוע אותו מדבר, הוא עושה סדר במה שאי אפשר לסדר. אצלו הדיבור הוא אופן לארגן את אי הצדק כך שנוכל לטפל בו אחר כך.  עבודה קשה.