חשבתי לא מעט איך לגשת לעניין בעבר, אף פעם לא הגעתי לתשובה טובה.
אני אישה, פמניסטית, קצת שמרנית, אוהדת את דונלד טראמפ, ומשייכת את עצמי למרכז/שמאל
מתון. לסיכום, מלא סתירות. למרות שסגרתי את הבלוג לפני שלושה חודשים, סיפור המפיק ההוליוודי המטריד הרווי ויינשטיין, וגל ההדף, בנוסף על הופעת ספרה של הילארי קלינטון "מה קרה", גרמו לי להגיב.
העולם קשה יותר לנשים, אם
ברצונן להגיע לעמדות מפתח במרחב הציבורי, להשיג כוח, השפעה ונראות בהתאם לפועלן המקצועי.
כילדה, לא הייתי ערה למידה בה המשפט נכון. אולי לא ל-100% של הנשים, אבל כן ל-90%.
העולם מאוכלס בנשים וגברים. עם זאת, תפקידיהם שונים מאוד. בגדול, נשים מביאות את בני האדם לעולם. בלי נשים, אין אנשים. אך העולם עצמו, כמעט כל מה שסביבנו ונבנה בידי האדם, הוא עולמם של גברים. התנ"ך, הספר המשפיע ביותר בעולם, משופע סדרות של
שושלות בהן מצוינים זכרים המולידים זה את זה.
הנתח שהכתוב מקדיש לנשים נמוך לאין שיעור ביחס לנתח שהכתוב מקדיש לגברים.
גברים יעשו הכול, כולל לחצות את הגבולות, על מנת להצליח.
למה? בעוד המיניות הגברית מתוגמלת דרך התחרות והגעה להישגים במרחב המקצועי
ציבורי, המיניות הנשית מתוגמלת מעצם היותה. בעוד המיניות הגברית מתגברת עם השנים
בהתאם לצבירת כוח, דבר הכרוך בזמן, בכישלונות לצד הצלחות, בניסוי וטעיה, המיניות
הנשית מתוגמלת מעצם היותה. גם מבחינה ביולוגית, הגבר פורה רוב חייו הבוגרים, האישה
פורה בתחילת חייה, סמוך לגיל הבשלות המינית. במקרה של האישה, המיניות פועלת באדישות,
או נגד, צבירת כוח והשפעה ציבורית, ואילו במקרה הגברי היא מחייבת את זה. כולנו,
גברים ונשים, משלמים מחיר: על כל אישה שמוטרדת מינית ע"י גברים בגלל מראה
בינוני ומעלה, יש גבר בינוני ומטה בהישגיו שנמחק מינית ע"י נשים. מערכת המין
היא האכזרית והמשפיעה ביותר על טבע האדם. האלימות שחווה גבר שנמחק מבחינה
מינית (ולא מעט נשים שחורגות מהסטנדרט החיצוני חשופות לזה גם כן) , אלימה וקשה ,
אם כי אחרת, מאלימות המופנית לנשים בהטרדתן. ישנם כמובן גם גברים שמוטרדים מינית,
לרוב על ידי גברים אחרים. אך לעתים גם על ידי נשים. אלימות היא אלימות. ובכל זאת, הדיון בהטרדות 'חם' כי הוא מופעל על ידי מי שמסובבים את
העולם: גברים שצברו כוח. הטרדה מינית מצביעה על צורך של המטריד. מאחר
והמטריד בכל הפרשות שעשו כותרות הוא אדם חזק, ההטרדה מצביעה על צורך שקיים בו,
כלומר חיסרון או חולשה שלו. ולכן, על אפשרות לערער את כוחו. לכן זה מעניין אותנו.
ומה עם הנשים? מה עם
השחקניות? כשהתבוננתי בשמות הבכירים ב"אקדמיה לקולנוע ומדעים" שהחליטו
להסיר משורותיהם את המפיק המולל הרוויי וויינשטיין, ראיתי רק גברים מבוגרים. אלו הם רוב הנשיאים של אותה אקדמיה. עובדה 'זניחה' זו יש בה משמעות גדולה למעמדן של
נשים בהוליווד. הרבה יותר מהטרדותיו של וויינשטיין. העובדה שאין כמעט אף אישה
שזכתה באוסקר על בימוי, וכאשר זה קרה לפני כמה שנים עם קתרין ביגלו (על הסרט
"מטען הכאב"), כל מה שציינה התקשורת היה איך האקס, ג'יימס קמרון,
צריך היה לקבל את הפסלון על "אוואטר", יש משמעות גדולה יותר למעמדן של
נשים בתעשייה. והנה הנקודה, פסימית ככל שתהיה: העובדה היא שהמבט הגברי הוא המבט האנושי,
מבחינתם של גברים ונשים. ג'יימס קמרון קיבל את ההתייחסות הזו לא כי עיתונאים
ואנשי תקשורת החליטו לנהוג בשובניזם ולשלול מקתרין ביגלו את הכבוד שלה. אלא מפני
שהמבט האנושי מחפש, מתוך זיכרון של אלפי שנים, את נקודת החיבור הגברית מכיוון שזו
נקודת החיבור האנושית. והעברית אף עושה את הדברים פשוטים יותר: בן אדם זה זכר. אדם
זה זכר. הזהות הנקבית היא 'אחרת'. אם כך, כל הישג, כל נקודת ציון, כל צעד קטן לאדם,
הוא קודם צעד גברי. אם במקרה היה זה צעד נשי, השכל האנושי נדרש לתרגם זאת. נדרש
לעכל זאת.
אם להבהיר את העניין, זה דומה לכך שבתקופת מערכת הבחירות האחרונה
בארצות הברית, כל התרחשות כללה התייחסות למועמד דונלד טראמפ. והכול, לחיוב ושלילה,
נשפט בהתאם אליו, לדברים שאמר ועשה , הצליח או שגה. גרונו ונקודת הייחוס שלו הפכה
כה דומיננטית עד כי יתר נקודות המבט התבטלו והפכו לסימנים בלוח המשחק שלו. זה גם מה שקורה במרחב המקצועי ציבורי עם גברים
ונשים: נקודת המבט היא גברית, לחיוב או שלילה. האני הנשי הוא ביחס ל. לא כשלעצמו.
נשים היא הקבוצה ה'מדוכאת' היחידה שמביאה לעולם את ה'מדכאים' שלה. רוב הנשים בעולם מקדישות את חייהן להביא לעולם חיים, גבריים או נשיים. מערכת המין עמוקה יותר מהאבולוציה הקולקטיבית
שהביאה לכך שעמים או קבוצות אתניות מסוימות נמצאות כרגע בנחיתות או עליונותן.
בייחוד אם נשים לב לכך שבמהלך ההיסטוריה היה גיוון וכמעט בכל תקופה הייתה
ציביליזציה או קבוצה שעלתה על היתר וכעבור זמן מה ירדה מגדולתה. מרבים לעסוק
בזכויות האישה במסגרת דיון חשוב, אמנם, על זכויות של מיעוטים. אבל זה דיון אחר. הניסיון
המטומטם לכרוך יחד את המאבקים האלו, אי השוויונות הללו, שריד לססמה המרקסיסטית:
" פועלי כל העולם התאחדו", דומה לקביעה הפוסט מודרנית הנודעת: אין אמת אלא רק דעות. כך או כך מדובר בוויתור מראש על ניסיון לרדת
לשורש העניין.
אז מה יהיה? יש פה שתי שאלות, לא בלתי תלויות: השאלה
היהודית והשאלה הנשית. לגבי הבעיה היהודית. הפרשה של המפיק הרויי ויינשטיין היא
תוצאה של הקרע התרבותי שחווה ארצות הברית וחלקם של היהודים האמריקאים בקרע, שהינם היהודים החזקים בעולם. היהודים בהוליווד, היהודים בוול סטריט והיהודים במפלגה
הדמוקרטית, כלומר רוב רובם של יהודי ארצות הברית שגם מתבוללים למעלה מ-50%, ואדישים
עד מתנגדים לתמורות הלאומיות דתיות ושבטיות בישראל, אלו הולכים ומסתמנים אצל החברה האמריקאית הלבנה, החברה שהצביעה לטראמפ, כאיום על הערכים האמריקאים.
אין פה תופעה חדשה, אלא הופעה חדשה של תופעה ישנה. היהודים הללו, שמובילים את ההתנגדות לטראמפ ומה
שהוא מייצג, מובילים את התחדשותה של האנטישמיות באמריקה של המאה ה-21. הרוויי ויינשטיין לא עולה לכותרות באטרף רק כי הוא
מטריד נשים סדרתי (כמוהו גם רוג'ר איילס, המנכ"ל הקודם של פוקס ז"ל).
אלא כי הוא יהודי חזק וכעור, שתמך כספית בדמוקרטים כל חייו. השנאה העמוקה שמתרכזת כרגע
אליו מצד כל מיני נשים ושחקניות (בעלות מראה לבן מאוד) מרכזת, בתת המודע, את
השנאה לסוג כזה של יהודים באמריקה. מצבם של היהודים האמריקאים הולך להשתנות בצורה דראסטית
בעתיד הקרוב.
לגבי הבעיה הנשית. התפתחויות טכנולוגיות מובילות
לכך שאט אט נתלשת התשוקה המינית מהפונקציה הביולוגית שלה. החל בגלולה למניעת הריון, טיפולי פריון והפריה
חוץ גופית, כל אלו דוחפים לכך שיותר ויותר נשים מצליחות לתפוס מקום במרחב הציבורי
מקצועי. זה לא שאישה שהיא אם לא יכולה לתפוס מקום במרחב הציבורי – חלילה. אלא שעצם
האפשרויות האלו, הנתיבים שמפרידים בין התשוקה להולדה, מאפשרים לנשים כקבוצה
להרוויח מכך ולנשים כיחידות להתקדם. כשהתשוקה המינית
כרוכה בהבאת באפשרות הכמוסה לחיים זה מוחק כל דבר אחר. מצד אחד, או עדים להתגברות הפורנו והוויראליות הבלתי
נתפסת שלו. מצד שני, נשים מבקיעות את תקרת הזכוכית (בפוליטיקה: אנגלה מרקל, הילארי קלינטון, תרזה מאיי, טסאי
אינג ון. במדע: הפיזיקאית דורית אהרונוב,
הכימאית עדה יונת , המתמטיקאית מרים מירזחאני, באמנות: הסופרות אליס מונרו וטוני
מוריסון, הבימאיות קתרין ביגלו וג'יין קמפיון, וכמובן עוד אינספור שמות באינספור
תחומים. גם בתחום הנדל"ן, ההנדסה, התוכנה והמשפט). שני הנתיבים, שנדמה כי הם מקבילים שלא
יפגשו לעולם, מורים על הנתק המודרני בין תשוקה להולדה. אמנם, גם בעבר היה מקובל שגבר נושא אישה להנאה
מינית ואישה להולדת ילדים. ובכל זאת, הטכנולוגיה אפשרה לנשים לעשות את הבחירה הזו.
הטכנולוגיה הצליחה לשחרר רבות מהנשים ולאפשר לנשים אחרות דווקא להחזיק בשני התפקידים
(אמא ומנכ"לית או אמא ופוליטיקאית) בהצלחה מדהימה.
האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן
מליאדי, הוא בעל התניא ומי שהניח את אחת מאבני הדרך החשובות בהתפתחות מעמד האישה
ביהדות. רעיונותיו היו מבוססים על קבלת האר"י שקדמה לו, אבל האופן בו התנסח
מאפשר לראות אותו כמייסד של מעין 'פמיניזם דקדושה' – גרסה תורנית מתוקנת
יותר (לתפיסתו) של מהפכת הפמיניזם, המבקשת להצמיח את הנשיות היהודית מתוך חיבור
לתא המשפחתי. בקצרה, הוא מתבונן בשבע הברכות לנישואין, וביתר דיוק בשתיים
האחרונות. הברכה השישית מסתיימת ב "מסתיימת במלים "משמח חתן וכלה".
ואילו הברכה השביעית מסתיימת ב" "משמח חתן עם הכלה".
לדידו, וו החיבור מרמזת על כך שהאישה לאורך ההיסטוריה הייתה מקבלת שפע רוחני
מהגבר, בעלה (שממנו נגזרת גם הסמכות ומקומה בעולם). לעומת זאת, הברכה השביעית
מתפרשת כ"באמצעות", ואז השפע עובר קודם כל מהנשיות, מהאישה אל הגבר,
בעלה. כך שהאישה כמשפיעה תעמוד מעליו. מצב זה הוא השתלשלות מאוחרת של מאורעות
הסטורים שהחלו בתנועה הפמיניסטית ויש לקוות שימשיכו להבשיל. איך אומרים בחב"ד? כן יהי רצון.