עגיל

 

אני מרגישה כמו עגיל שזרקו לכיור, מסתובב במעגל ומנצנץ, עד שיפול בפתח הניקוז וייעלם. 

אני ו-ד' יוצאים חודשיים.  הקשר טוב, אולי אחד הקשרים הטובים שנהלתי בחיי.  הוא נאה ונבון, ומלבד תואר בפיסיקה גם צייר מוכשר ואוהב ספרים. יש לו גומות חן וריח טוב.  הוא אולי אחד האנשים הכי מקסימים, אופטימיים שהכרתי.  ולמרות כל זה אני לא מרגישה שלבי נפתח אליו. אני לא מרגישה שהוא קולט אותי ושהוא האדם שנכון. אני נמצאת אתו ועושה כל מה שצריך לעשות כדי שקשר יעבוד: אנחנו מבשלים יחד ונפגשים עם חברים שלי, ורוכבים על אופניים, ומצלמים וצוחקים ורואים סרטים ומטיילים על שפת הים. והכל כמו סרט של דיסני, רק האהבה איכשהו נעדרת. ואני מבינה שזה לא שמשהו לא בסדר בו או בי,  משהו פשוט לא בסדר.  כי אהבה זה לא דיסני. ואין לי ספק שבגיל שלנו, עוד כמה חודשים השאלות הגדולות יתחילו לצוץ, האם עוברים לגור?  האם הוא האיש שלי?   הוא אוהב שהכל גלוי וברור ומלא חיים,  ואני נמשכת אל הנסתר, אל המנוגד והנעדר. המון דומה ושונה. אבל בסופו של דבר , אחרי שהוא הולך או אחרי שאני לוקחת את הרכבת חזרה,  יורדות לי דמעות של תסכול על הלחיים, שוב אני מתגעגעת אל ההוא , שוב אני כמהה אל האקס הראשון,  שוב אני מרגישה שכבר לא יכולה לשאת את זה וצריכה להפרד. או אולי לחכות?  אז מחכה. אבל כמה אפשר? 

היו לי בשנה האחרונה בערך שלושה קשרים דומים.  כל פעם זה בחור בטווח הגיל שלי ( אולי שנתיים שלוש יותר),  ויצאתי אתם חודש חודשיים שלושה,  ואז לאט לאט חלחלה ההבנה שלא. והלב לא מצליח להתאהב. ואני מנסה הכל אבל למרות זאת הלב מסרב.  ואני לכודה , ומקנאה בהם שהם כן מרגישים או חיים. ואז לפתע יודעת שאני לא שם. נדמה לי, ואני אומרת את זה בסוג של זהירות, מתחושה מסויימת של היכרות עם עצמי,  שהגברים שאני נמשכת אליהם מבוגרים יותר.  אפילו, מרופטים.   גברים קצת חבוטים או נלעגים או חרוצי עבר. מן אנשים כאלה שארגיש ששרדו את החיים ועכשיו הם אתי.  הגברים הצעירים יותר, האופטימיים, החיוניים, פשוט לא עושים לי את זה.   אני אוהבת את התחושה שגבר הוא כמו מלך שהודח מכסאו. זקוק , חלש או פצוע ואני עומדת מולו ונחוצה לו.  אני אוהבת להרגיש שגבר חלש כל כך שהוא אפילו לא מסוגל לחזר, קצת אבוד אולי.  ישן, ובלוי, כמו נעל בית. משהו שפעם היה יפה ועצום אבל עכשיו כבר לא, משהו שהולך ומתנוול, ואתי יהיה שוב. שהוא עומד מול הגוף שלי ונפעם זקוק ונכנע. סדוק כמו ראי שאביט בו אראה המשך שלי; זוהרת, כמו עגיל שנזרק לכיור, מסתובב במעגל ומנצנץ, עד שייפול בפתח הניקוז וייעלם.

 

 

---