קליפת מלכות

 

יש
לי מן קליפה זוהרת של בטחון עצמי שמכסה על תהום של חרדה וחולשה. נכון, כל אחד אומר את
זה על עצמו. אבל אצלי זה בקיצוניות. יש אנשים שיש להם כל מיני אישוז…לא יודעת. אצלי
זה תמיד העניין של הכוח שבא ממה שיש, או אין, בי באמת. תמיד נדמה לי שאולי
אין בי שום דבר, ואז האנשים יראו את זה ואני אחזור למעמד העלוב שלי. אני אדם
שנמשך למעמד, כוח ודימוי. לא מעניין אותי שום דבר בעולם הזה כמעט שום דבר כמו
הדברים האלה. אני חולה על כוח. כשאני רואה 
בנאדם עם כוח ומעמד זה גורם לי לתחושות שמעט אנשים בעולם חווים. כשאני רואה אדם
ששם זין על העולם ועושה בעולם הזה מה שבא לו, זה ממש מכניס אותי למן אקסטזה דתית.

 ולכן כל כך התחברתי לדונאלד טראמפ. לפני כמה זמן
נתקלתי בניו יורק טיימס (פאקינג ניו יורק טיימס) במאמר שהסביר איך כל ההיסטוריונים
האמריקאים של השנים האחרונות כשלו להבין את תופעת טראמפ. וזה ממש לא רק הנושא הזה.
היו עוד כל מיני דברים שהשגתי הרבה לפני אחרים, הבנות, השגות וכו. הכרתי אנשים ממש ידועים בשלבים די מוקדמים בחיי, אנשים שגרמתי להם לומר לי דברים מדהימים של הערצה. שאני סופר מבריקה, שהם לא מבינים כמו שאני מבינה. וכל אלה. גרמתי לאנשים האלה (גברים או נשים) להקדיש לי זמן ולחשוב שיש בי משהו ממש.   במובן מסוים, יש
לי את זה. בפוזה העקרונית. אבל בעצם אני חסרת
בטחון. ומבחינת אנשים שאני מסתדרת אתם, האנשים שקרובים לי באמת? אלו אנשים חמים,
אוהבי אדם, בלי פוזה בכלל. אנשים עם לב טוב שיתנו את הכול בשביל אדם אחר.

והנה בא לי לעשות תזה על שנות השבעים ותפקידו של הנרי קיסינג'ר בארכיטקטורת הימין
של ממשל ניקסון, ובעצם גם פורד ורייגן, מה שמשליך מאוד גם היום על מה שהממשל
הנוכחי עושה מול רוסיה וסין.  ולעשות תזה
כזו דורש המון הבנה באינטריגות וכו' וכל הגועל שמקיף את תופעת הדיפלומטיה ביחסים בינלאומיים.
מאידך, אם היו שמים אותי באיזו משרה בממשל האמריקאי, לא הייתי מתקדמת שם בכלל ולא
הייתי מסוגלת רגע להחזיק באינטריגות האלה בלייב. אני חושבת על כוורת הדבורים, מה
זה כוורת  דבורים, כוורת דבורים של כל
החבר'ה האלה מסביב לטראמפ. להית מגישת קפה לא הייתי מחזיקה שם! 

אם מסתכלים על המפה האסטרולוגית זה די מובן. אם אני באיזו פוזה, בהצגה, אז אנשים עם כוח עפים עלי. אנשים שבאמת קרובים לי לא כאלה בכלל.  זה מאוד קשה לחיות ככה, בפער כזה. אני מרגישה לפעמים כמו כשלון. אבל רק מבחינת צד אחד באישיות שלי. הצד השני שלי טוב לו, הוא חי בצניעות ובטוב ולא מבין את השאפתנות שלי שדוחפת אותי להתקדם. הוא לא קשור לכל התככנות. לא קשור לפוזה. אוף, אני פשוט מפוצלת. קשה. קשה. 

אני מרבה לחשוב על אן בוליין, אמה של אליזבת' הראשונה. היא הייתה למלכת אנגליה ולאשתו של המלך הנרי השמיני למרות שלא באה מרקע מלכותי. אמנם באה ממשפחה אצילה, אבל לא מעבר. כמה משחק היא הייתה צריכה להפעיל על הגבר הזה, הנרי, כדי להשיג אותו שיתחתן איתה ועוד יעביר את כל אנגליה מקתוליות לאנגליקניות. כמה גלום פה במשחק כוח בין גבר לאישה. והרי היא לא התמסרה לו עד שניאות להתארס לה. איך היא עמדה בזה ושחקה נכון את כל הקלפים, וזכתה שבתה תהיה מלכת אנגליה. פשוט מדהים. את החיים שלה היא הקריבה בשביל להשיג לה, ובדיעבד לבתה, את הכוח האולטימטיבי. את המלכות. והמלכות מהי? על פי הקבלה זו הקליפה התחתונה ביותר! כלומר, יש לאן לשאוף. מדהים, כל המשחק הזה מדהים. 

 

 

 

וואו, מאמר שמאוד קשור לדברים שעלו בפוסט הזה. ודומיו.