לאחרונה אני נורא מתגעגעת לתל אביב. זה מוזר, שלוש שנים שאני מתגוררת בירושלים. מאוד אוהבת את העיר, את האנשים, אפילו את הקור היבש למדתי לאהוב. ובכל זאת, גדלתי בת"א וסופו של דבר החברים הכי טובים שלי הם תל אביביים. ואני מתגעגעת אליהם מאוד. גם האוירה הקלילה, הפחות נוקשה, המקבלת יחסית, של המרכז, חסרה. בירושלים הכל כבד. היופי כבד והאנשים , והאוטובוסים והקור. דרמטי וכבד והרה גורל. אנשים הולכים בכיסוי ראש, רקיע מחורר תפילות. געגועים זה משהו שקשה לתפוס בהתחלה. בטח לא לי. ירושלים עיר יפהפיה, יופי לא נתפס. הברושים מטלטלים ברוח ,נעים בין הטיפות . תחושת המיתולוגיה שמלווה את רחובות העיר. האנטי אורבניות שלה. הקור. התפאורה. החשיבות העצמית של הבניינים ושל האבנים. העיר ירושלים גדולה על תושביה. תושביה מתקיימים בה ולא להפך. תל אביב היא עיר של אנשים. ופתאום אחרי 3 שנים , אל האנשים היקרים אני מתגעגעת.
ושוב נזכרתי כמה גדול עמוס עוז. גדול הסופרים שקמו במדינה ככל הנראה. תמיד כשאני כמעט מספיקה לשכוח, הוא שב ומזכיר. וזה מדהים איך הוא מצליח לכתוב בצורה שלמה ומלוטשת , מובנה , ועדיין להיות חי וקריא וזורם .מהנה. צלול ואסתטי. אני מעריצה את הכתיבה של עוז, במקום מסוים אולי יותר מכל סופר אחר שאי פעם קראתי . אין לו מתחרים. מקווה שיזכה בנובל ולא יפסחו עליו בגלל עניינים דיפלומטיים והדרדרות הדימוי של ישראל בעיני חברי האקדמיה השבדית. אבל מה לעשות, לאיש יש דיעות פוליטיות של שקית נייר, שעפה פעם לכאן ופעם לכאן, ברוח. בלי אחיזה. בלי חיבור. כשעוז מנסה או משתדל לדבר פוליטיקה אני משתדלת להתעלם. שלא יפריע להתמוגג מהכתיבה הקריסטלית הסמי-מושלמת שלו. בכלל לא ברור למה סופרים שמים את עצמם פעמים רבות כל כך כשלוחות הצדק של האומה. למה הם ? אף פעם לא הבנתי את הלגיטימציה מאחורי המינוי לא מינוי שלהם בעיני עצמם. סופר הוא אדם שיודע לתרגם בצורה מוצלחת את המציאות ליריעות של טקסט. רגשות תחושות, מקומות, לטקסט. זה הכל. אין להם תודעה יודעת כל, אין להם משהו שלרופאים אין. לא בהבנה פוליטית בוודאי.
חוויות חשקניות 