אני מסתכלת על כל מה שמתרחש, זה מעורר בי הערכה אך תחושת בידול עדינה.  אני מאמינה ומחזקת את כל מי שיוצא להאבק.   אבל אני חיה בצניעות רבה ורכישת מוצרים לא מעוררת בי אושר. הוריי אנשים צנועים מאוד וחיו כך מאז ומתמיד.  לכן קשה לי להזדהות עם אנשים מכמה עשירונים מעלי שמתאבלים על ירידה במעמד.  מצד שני, אין לי ילדים ויתכן שזה ההבדל המהותי.

האבל שלי הוא אבל אישי,  אדם שאהבתי מאוד ואני אוהבת וייחלתי לבנות את חיי לצדו.  על האובדן שאני חיה יום ביום. בקיץ שעבר נסעתי לחו"ל לראשונה אחרי שמונה שנים בהן זה לא קרה.   זה נפלא אבל גם מצער, כי עם יד על הלב היתי מאוד רוצה להשאר בחו"ל ולעזוב, ונכון לעכשיו זה לא מתאפשר. ולכן המסעות החטופים האלה רק ממלאים אותי צער יבש.  המניע שלי הוא לא כלכלי אלא שבארצות הברית פשוט מאד נהניתי. אני אוהבת את האנשים והמרחבים העצומים. וזה ממלא אותי אושר פשוט ואנושי.  אני עדיין מקווה שאזכה לטייל עם בנזוג אהוב ברחבי ארצות הברית,  חוף לחוף. 

חוץ מאהבה עקרונית לסושי ופסטות, אין לי דחפים צרכניים עמוקים.  אני מייחלת ומקווה לגור בדירת שיכון קטנה ונעימה, אולי בדרום יפו או בת ים או משהו מעין זה.  אין לי ספק שאוכל להיות מאושרת כך.  יותר ויותר אני מבינה שפשוט נוצרתי אחרת מרוב האנשים. זה לא דבר רע , ואני מקווה לתרום לחברה בדרכי הייחודית. וזה בסדר להיות ייחודית.