יש שתי צורות להתבונן על מה שקרה בארבע השנים האחרונות; האחת היא דרך טרגדיה, וזה כך תשעים וחמישה אחוזים מהזמן. קרתה טראגדיה שבעקבותיה אני לא מצליחה כל כך להרגיש , או להימשך. היכולת להרגיש פחתה, הזמן סבוך כערפל. וזה יגדל עם הזמן, כמו האנתרופיה.
דרך אחרת היא לראות את זה כחוויה הפסיכומיסטית הראשונה בחיי. מבלי לטפטף סם הזייתי, חוויתי פסיכדליה שלוש שנים. ועכשיו, כדי לשמור את החוויה, אני מנתקת את עצמי מקירבה אנושית שעשויה לאיים על אותו זיכוך. אי הצדק איננו שאלה בחמשת האחוזים. המציאות מהירה מאוד, הכל קורה בדיוק.
השאלה מה נכון לא מעסיקה אותי יותר. אאלץ לחיות עם תוצאות מה שקרה עוד כמה שנים טובות. ומי יודע?
אבל הכאב הנלווה למצב האנומלי, הכאב. הפתרון רוב הזמן הוא התעלמות. התעלמות מכאב על ידי משימות. לצד זה, נסיון לחיות חיים בריאים ככל האפשר. חברים ופעילויות חברתיות, לדאוג להיות באיזשהו קשר. יחסים נורמליים עם הוריי ומשפחתי. להמנע מאינטרקציות או מעשים לא מוסריים או מוזרים- רוב הזמן. רוב הזמן ניתן להתעלם מהכאב אך לפעמים הוא נוכח – הסימן היחיד לקיומי, ואל מי שהייתי.
מה שקרה עיוות את המבנה התקין שלי כאדם. זו לא הייתה בחירה כי לא ידעתי בדיוק אל מה אני נכנסת. זו הייתה חוויה מיסטית, או סתם דפק שכלי או הורמונים או מינהור – תלוי מי שואלים. כל התשובות נכונות, זו רק אני שטועה תמיד. אני משועבדת. "ואל אשך תשוקתך והוא ימשל בך" , ממלמלת לעצמי יום אחרי יום. קל לשלוט בי דרך הרגש. אם אני מרגישה למישהו, אני אוהבת בצורה מוחלטת. אבל יש גם רגישות לזיהום הזה. סוג של זיהום רגשי אם ישאלו שוב.
חוויות חשקניות 