שיחה עם מיכל רובנר

 

הקשבתי לשיחה בטלוויזיה עם מיכל רובנר בערוץ 23.  רובנר נחשבת לאמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם. לא אכתוב פה על עבודתה, מי שמעניין לו מוזמן לחפש.   הקשבתי מהופנטת לדבריה,  לחציית הגבולות של המחשבות. אמנים, במיוחד אמניות מבריקות, מפחידים אותי; מילדות זה כך.   חשבתי לעצמי שהיא אדם רוחני מאוד אז למה בעצם אני מנווטת את חיי, שמה את מבטחי, על פי ראיית הרבנים ולא על פי האמנים?  אולי זו שאלה תמימה אבל זה מה שחשבתי. ואז הבנתי מה חסר בראיון: שהיא לא שמה דגש מרכזי על מאבק לריבוי הטוב בעולם. בדרכה, אני מניחה שהיא כן חושבת שהיא עוסקת בזה.  אני לא מדברת על פוליטיקה עכשיו (מובן שכל האמנים בישראל שמאלנים).  היא אמרה, בין השורות, שאם היצירות שלה לא גרמו לאיזשהו רגש להתפתח בצופה כלפי הדמויות, או כלפי אנשים אחרים, לאיזושהי אכפתיות, אז אין שום דבר בעצם. היא הכירה בחשיבות ואמרה את זה בלחש. אבל לא הרגשתי שזה דבר מרכזי מספיק, ובהמשך השיחה הוא כוסה כמו אבן שטוחה בגרגירי חול, בדברים מעניינים או רלוונטיים יותר .   אני בכלל לא חושבת שזו אשמתה של מיכל רובנר, שזה כך.  זו אני שהבנתי שעולם האמנות ואנשי האמנות הם לא האנשים הנכונים בדיוק בגלל הניאנס הזה שכל כך קל לשכוח.   לכן אני מפחדת מאמנים ואמניות, כי הרוחניות שלהם חזקה והם מבריקים ומז'וריים וככל שאדם גבוה יותר מבחינה רוחנית כך הוא נתבע יותר מוסרית.  אז מה, אני לא יכולה לצרוך אמנות בלי לבוא בכל מיני תביעות? מה, אין חופש הדיבור?  כנראה שבפלנטה הקטנה שלי אין חופש מוחלט לדיבור. יש סייגים.  ואמנות שאני מרגישה שמנוולת אותי, שזו בד"כ אמנות נורא חזקה ונורא מפרקת (את הערכים שחשובים לי), אני לא אצרוך.  בסוף, המראיין שאל את האמנית אם היא מצטערת שלא נשאה מעולם ולא הביאה ילדים. הוא קרא לה בחצי חיוך נזירה.  "לא אממ….", השיבה האמנית.  " חשוב לי לומר שאני נזירה של אמנות אמנם, אבל עם פירצות."  המראיין חייך והראיון הסתיים. 

 

 

2 מחשבות על “שיחה עם מיכל רובנר

  1. אני חושב שככל שאדם גבוה יותר מבחינה רוחנית הוא גם גבוה יותר מבחינה מוסרית. ובמובן הזה הוא נתבע – על ידי ערכי המוסר שלו או ערכי המוסר של האל אולי. חוץ מזה, אני לא חושב שצריך ללכת אחרי אמנים כי הם אמנים או רבנים כי הם רבנים. צריך ללכת אחרי רב שלמדנו להעריך, כנ"ל לגבי אמנים. יש גם את המידה הזאת של ספיגת התכנים והעמדות, שקיימת בשני המקרים. אנחנו סופגים, מעכלים ואח"כ פולטים את מה שהחיים שלנו לא צריכים – או מה שלא רלוונטי עבור החיים שלנו. במובן הזה הכל אמת, זה פשוט תלוי למי ובאיזו סיטואציה. לסוקראטס היו זונות ממין נערים.

    צריך לבחור בקפידה ממי אנחנו מושפעים וזה לא צריך בהכרח להיות קשור לאורח החיים שלהם, הדעות הפוליטיות וכיוצא בזאת. בסופו של דבר אנחנו אוספים את ההשפעות הללו ומגבשים מהם דעה עצמאית, שהמבריקים מבינינו יהפכו אותה לפילוסופיה, או לאמירה אמנותית או לכח פוליטי וכן הלאה.

    אהבתי

    •  מודה לך על התגובה אבל תחושתי שאם יש לך הרבה לומר, מוטב לעשות את זה בבלוג שלך. אני מעדיפה, לחיוב או שלילה, שלא ייכתב פוסט נוסף בתגובות. זה יוצר אי נעימות.  מאחלת לך בהצלחה 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s