פרידות

 

לא יודעת איך להסביר, אבל אני והדת היהודית סיימנו.  כמו במערכת יחסים טוטאלית שלא מובילה לנישואים מכל מיני סיבות? אז ככה אני והדת.  הזיקה תמיד תהיה, הכבוד, הכרה בדברים שעברתי, הזיכרונות… אבל הפרק הזה של 5.5 שנים, מערכת היחסים, תמה. לפחות מצדי. הלכתי הכי רחוק שיכולתי, שמרתי חלקית שבת וכשרות, עקבתי בעניין אחר חגי ישראל, נעתי קדימה ואחורה בתפילה,  השקעתי נתח זמן עצום בלימוד, והגעתי למצב שידעתי לנתח דפים מהמקורות במומחיות מסויימת, שהבנתי את ליקוטי מוהר"ן טוב מכמה ברסלבים,  שקלטתי סוגיה בגמרא בצורה גמישה, והבנתי משהו עקרוני על הנפש הדתית. והבנתי שאני לא באמת שם. מאידך, הבנתי שמשהו בי תמיד היה ויהיה שם, ככל שאני אנושית.  בדת יש משהו אוניברסלי שמתלבש על האדם, בייחוד אם הוא רגיש ושואל שאלות. איך אמר ידיד שלי? הדת מתלבשת על נקודת הטפשות.  כמו דונאלד טרמפ, בדת יש משהו שאי אפשר לסתור.  תנסו להתעסק איתה, ויעלו אלף טיעונים נגדיים שישאירו אתכם בפנים, בועטים וצועקים. הדרך להתרחק היא בשתיקה. כמו שהתקרבתי לדת בשתיקה, כך אני מתרחקת.  בלי צלצולים ורעש, בלי שנאה, או חוסר כבוד. ליצור סביבי וואקום, מרחב ריק, ניתוק.  המצב הבא שלו אני זקוקה, הוא המצב היצירתי הממושך המעניין אותי באמת זה הניתוק המודע.