אני כותבת עכשיו את הספר, את הרומן הראשון שלי. וכנראה, גם האחרון.  יש לי כשרון אבל אין אני. זה נותן חופש עצום בכתיבה, כיכולת להתחבר לכל מקום, לכל דמות, לכל דרמה, ובלבד שיש שם רגש אנושי. הרגש האנושי הוא מערכת החשמל שלי.  אני מרגישה פחד גדול לעבור על יד הזיכרון של גיל 24,25,   הכאבים שפלחו אותי אז ושינו את מי שהייתי . אבל בניתי את עצמי לגמרי בכוחותיי שלי וסיימתי בהצלחה תואר מתקדם תובעני ומצאתי עבודה טובה (עם הרבה כסף לשעה). וחיי חברה טובים וחברות/ים שיכולות להשען עליי, והתחתנתי ויש לי כלב יפה ואני עדיין יפה.  אני לא פוחדת כבר מכלום ( חוץ מכאב פיזי. ועוני).  נצחתי, אבל לא יכולה לאהוב יותר. הלב שלי נשבר בצורה כזו שאין לו תקנה.   אהבה היא כח הרסני כשמגזימים איתה. התמכרתי להתפלשות ברגש, להבל להרס – אל מה לא התמכרתי?   שירה אני לא  כותבת כי אני מתכננת לכתוב אותה בעתיד, במקביל להשקעה בלימודי מוסיקה (כרגע אין לי מספיק זמן). שירה באה מבחיננתי עם מוסיקה ובלי נגינה אין טעם לכתוב שירה. שירה זה כבר לנסות לדבר עם אלוהים.  פרוזה זה, באיזשהו מקום, להשלים עם המרחק והאדישות.   

 

בשביל הספר אני צריכה לקרוא מלא דברים אחרים.  לוקח לי שעות לכתוב עמוד אחד הרי, אז 100 עמודים? ומדובר במשימה מאוד קשה בשבילי, עבודת פרך.  אני עובדת כרגע עם עורך מעולה ובסופו של דבר אגיש את הטקסט לסופר מאוד ידוע. אני שמחה על כך כי במילא אין לי מושג מי עוד יקרא  את זה חוץ משניהם.  לא מעניין אותי גם מי יקרא את זה ת'אמת.  אני רוצה לכתוב הכל ולהשתחרר מזה. 

 

כל מטרה שהצבתי לי בחיים השלמתי. אנשים לא האמינו, אבל זה קרה.   אולי בגלל שיש לי ירח במזל אריה וזה  אומר מחוייבות גמורה לעשות את המטרות שהצבת לעצמך. מבחינתי, עד שלא השגתי את המטרה אין בכלל על מה לדבר.  שונאת להיות תלויה במישהו אחר. וזה מה  שקרה לי באהבה, פשוט התפרקתי כי הייתי תלויה בכל נשימה שהאדם הזה נשם. לא יכולתי כבר לחיות ככה.  לצערי יש לי, הייתה, היכולת לאהוב בצורה מוחלטת.