אמריקה בנקודת רתיחה. לפני כמה חודשים זיהיתי את המפלגה הרפובליקאית עם חברה במשבר. טראמפ, איש עסקים מבריק, זיהה את זה והשתלט על המנגנונים ברגע המתאים. עכשיו אפשר לומר שהחברה האמריקאית, במובנים רבים, היא חברה במשבר. האם טראמפ הוא האיש הנכון לחבר את הפיסות ולהלחים אותה? אינני יודעת. עד כה נכשל טראמפ לחבר את שברי המפלגה שלו, המפלגה הרפובליקאית. אך ניתן לומר שהחושים שלו נכונים והמחשבות מתואמות עם מה שמתרחש.
הנשיא אובמה נראה כמו שחקן. הוא אדם מבריק, כאריזמטי ומוכשר ביחס לכל קבוצת אוכלוסיה. אבל הוא לא עשה דבר עבור הנוער השחור באמריקה. זוהי עובדה. הוא לא עשה דבר לשיפור מצבם הכלכלי של צעירים שחורים שמצבם רק הורע. מדברים הרבה, במסגרת השיח שעורר בארני סנדרס, על הצעירים הלבנים באמריקה, שמסיימים בקושי קולג' (גוררים אתם חובות ענק מהלוואות שלקחו) ולא מוצאים עבודה התואמת את כישוריהם. אבל הנוער השחור, במספרים גדולים, לא מגיע להתחיל קולג'. מצב הקהילה השחורה באמריקה הוא לא תוצאה של מדיניות הנשיא הנוכחי. גם לא זה שלפני או לפניו. כדי להבין צריך ללכת הרבה יותר אחורה, לתקופה בה מסות של אוכלוסיה שחורה מהדרום עקרו לערים הגדולות. זה היה שם שנקודת השבר הכריעה והרבה מאוד משפחות התפרקו. התפרקותה של המשפחה השחורה, ומוסד הנישואים, תרמה בצורה שלא תאמן להנצחת המצב הכלכלי הנחות שהקהילה הזו התמודדה מלכתחילה, ולפנייה של נוער החוצה מבתי הספר ובהתאמה, החוצה ממוסדות לימוד גבוהים, המפתח למציאת עבודה טובה. האמהות השחורות לא יכלו להשתלט על ילדיהן ולנתב אותם לבית הספר. לפעמים כן (כמו שמספר בהרחבה בספרו, gifted hands , הנוירוכירורג, לשעבר מתמודד במפלגה וכיום תומך טראמפ במפלגה הרפובליקאית, בן קרסון) – פעמים רבות מאוד לא.
צעירים שחורים באמריקה מזדהים כחלק מהלאום האמריקאי. הם גאים בדגל, משרתים בצבא במספרים גבוהים ולא מרגישים זיקה ללאומים אחרים. אך בהשוואה לקהילות שחורות בצרפת ובאנגליה או הולנד, לדוגמא, מצבם גרוע. באמריקה הם אפרו אמריקאים. אבל יש כל מיני אמריקאים. הם לא אמריקאים כמו אמריקאים לבנים, או אפילו לא היספניים. הקהילה השחורה בת זמננו במקרים רבות היא צומת שדרכו עוברת האלימות בנתיבי החברה האמריקאית, במספרים גבוהים. זה היה כך בעבר, זה כך וגם היום.
סיר החמין האמריקאי התחמם לו במשך שנים ועכשיו אמריקה בנקודת רתיחה. הבחירות של 2016, והקרקס האנושי שקדם להן, הם לא עוד פאזה מבדחת בתרבות הפוליטית. זה סימן. עלייתו של דונאלד טראמפ היא עצמה סימן. נוכחותו דחפה למרכז הבמה נושאים שהוסוו במילים ושמו את השיח הפוליטי והחברתי באי תנועה. עכשיו הכל נע. טראמפ זיהה נכון את כשלונו של ממשל אובמה לשפר את מצבו הסיוציואקונומי של הנוער השחור, וההשלכות הן תופעות כמו Black Lives Matter. האלימות של שחורים ושוטרים היא לא רק תוצאה של זמינות הנשק, כמו שאמר אובמה שלשום בפולין, אלא של החברה האמריקאית לספק פתרונות. קווי החיבור של החברה האמריקאית נסדקו עם סדיקתו של הפוליטיקלי קורקט, והם הופכים לקווי שבר. ההיספאניים, ששייכותם לחברה האמריקאית בסימן שאלה (אולי חצו את הגבול באופן לא חוקי? למה הם לא מדברים אנגלית?) , השחורים, ששייכים לחברה אבל לא מצליחים להתחרות ולהתקדם במנגנוניה, הלבנים שמחולקים למעמד נמוך,בינוני נמוך ומעמד גבוה, או על פי נטיה אמונית, שלא מוכנים עוד לשחק את משחק הזהויות ומרגישים שהם האמריקאים האמיתיים ונלחמים על זהותה של ארצם (לאומנית, רודפת בצע, חופשית,ילדותית, אלימה, דתית) לתחושותיהם. ולבסוף, היהודים. הליברלים שמרגישים אמריקאים ומתבוללים בשיעור שלא היה כדוגמתו. המסורתיים, שחשים זיקה לישראל ומצבה ושולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים. וכמובן, השמאל הדאדיקלי שרוחש במנגנוני הכוח, ומתנהג כאילו אנחנו באירופה שלפני מאה שנה. מה יהיה סופו של סיר החמין? עם נובמבר נדע יותר.
חוויות חשקניות 
המצב שם ללא ספק מרתק ודינמי ביותר. השווית את זה לסיר חמין, אבל אין מצב שהחלקים יתערבבו זה בזה לכדי תבשיל אחד, רובם הגדול לא. נדמה לי שזה ההבדל העיקרי בין החברה האמריקאית לישראלית, ששתיהן כור היתוך של עולים ממוצאים שונים. בישראל, ככל שחוזרים אחורה מוצאים קוים משותפים (גם אם מומצאים לעתים) של מוצא ועבר מקראי. באמריקה, ככל שחוזרים אחורנה גדל הפער והולך, והזהויות לא מוצאות גשר, אפילו לא מקורי עכביש.
אהבתיאהבתי