עברתי משהו לא פשוט בשלושה שבועות האחרונים. אני לא יכולה להרחיב, למרות שזה הבלוג שלי. מזמן כבר אני לא מסוגלת להפתח בפני אנשים אחרים על מה שקורה בחיי. אפילו ביומן שלי אני לא נפתחת כמו שפעם הייתי. בכל מקרה, בזמנים כאלה אני עושה משהו מוזר אבל הוא עובד: אני קוראת חלקים ביומן מהעבר. למשל, 9,10 8, שנים אחורה. זה מחזיר אותי מיד לאותם מצבים ומנתק אותי מכאן ועכשיו. כמו לראות סרט, רק שזה הסרט של החיים שלי.  ולכן הזיכרון מפעיל את הרגש בצורה חזקה מאוד. וככה אני מתנתקת קצת ממה שקרה היום וחוזרת למה שקרה פעם.  אז קראתי את אחד החלקים הכי טעונים, בעצם, כמו שבסרט יש את הסצינה המרכזית, התפנית בעלילה? שהכל התנקז אליה והיא פשוט שנתה הכל הכל בצורה בלתי נתפסת?  רק שבסרט של החיים שלי זו הייתה מעין סצינת אימה.  וזה אירוני שקצת לפני כן כתבתי במן תמימות כזו, של בת 24, "אלוהים אדירים שרק הכל ילך טוב".  קשה לי לראות כמה תמימה הייתי. קשה לי לקרוא את המשפטים האלה כשאני יודעת מה יבוא אחרי כן. אבל גם קצת משעשע, ממרחק של כך וכך שנים אני יכולה גם להתרחק רגשית ממה שעברתי. לפני כמה ימים ראיתי שוב את הסרט "המסור" משנת 2004. אחד הסרטים שהכי הצליחו בעשורים האחרונים. הוא עדיין עובד, אבל קצת פחות. לראות אימה ממרחק של זמן נותן איזה משהו, משהו לא מוגדר שאני לא בטוחה איך לכנות בשם. אז כנראה שגם על חיי אני מביטה ככה. אולי המבט המאוחר מחזיר את תחושת השליטה שנותצה פעם, כשהכל קרה. 

 

2 מחשבות על “

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s