אני לא מצליחה להרגיש כבר כמה שנים. לא באמת. וכמובן, כמובן, זו תגובה למה שהלב שלי עבר בשנות העשרים. הוא רוסק. הרגשתי כל כך הרבה אהבה, אבלב באמת. כאילו, ברמה שזה לא סביר…פשוט המנגנון התרוקן. באר נפט ששאבו ממנה יותר מדי. האם אני מאמינה באהבה? זו משמעות החיים, בגדול. איך אפשר לא להאמין באהבה? זה לא להאמין בחיים. כן, אני מאמינה. כמה שהלב נכון לאהוב ככה הוא נכון להתאכזב. ומטפסי ההרים לפעמים מתים בדרך לפסגה. ולפעמים מעפילים אליה ומצטלמים. כן, אני מאמינה. אני יותר מאמינה בזיכרון, למען האמת, מאשר באהבה. גם כשמדברים אתי על אלוהים, הר סיני, על עם ישראל, על אברהם אבינו. מאיפה לי לדעת? אני הייתי שם? אבל אנשים זכרו, וספרו את זה לילדים ולנכדים. ואלו ספרים לילדים ולנכדים, ואלו ספרו…אילו ספרו לילדים ולנכדים, ואז זה הגיע אלי. תודות לזיכרון, אני יודעת. אז האם בזיכרון אני מאמינה? האם זה האלוהים שלי ?
חוויות חשקניות 
יש זיכרון שהוא לא ’אמיתי’, אבל הוא לא פחות חשוב בתפקיד שהוא ממלא כמעצב זהות. השאלה אם יש משהו שאפשר לעשות כדי לרפא את השבר, או למלא אותו בזהב, כמו שעושים היפנים לכלים סדוקים ושבורים.
אהבתיאהבתי
אולי את מתכוונת לתחושה של מאוהבות…זה שונה מאהבה שמרגישים לילדים למשל.
אהבתיאהבתי