כל כמה שנים, בערך מאז הרומן "מאהבה של ליידי צ'טרליי", נשים מגלות את מיניותן והתוצאות נכתבות בספר שהופך לרב מכר היסטרי.  עכשיו זה שוב קרה, לפי עיתון "הארץ", בסדרת מונולוגים מהווגינה של כמה נשים ישראליות. ובעיקר, ידועניות.

אין לי שום דבר נגד מיניות נשית. למעשה, בתור אישה, אני מאוד אוהדת את תחום הזה. אבל מה שקשה לי להבין זה את התהליך המגלה מסתיר שקשור בעניין. כל אותן "עדויות", ספרים ארוטיים שנשים כותבות וכך  יוצאות לחופשי ומגלות את עצמן . לרוב השחרור הזה קורה אחרי גיל הפוריות של  האישה. כלומר, לקראת הסוף או מעט אחרי שהיא הכי נחשקת (בעיני גברים) והשלמות הפיזית בשיא. אוקיי, יש משהו מעניין בללכת לקצה  כשאין מה להפסיד. ובתת מודע, אישה שעברה את גיל הפוריות כבר לא מסתכנת (בהריון למשל, והרבה פחות באונס או הטרדה), ולכן היא חופשייה לחקור את המיניות שלה. אני יכולה להבין את זה. אבל יש משהו הרבה יותר מושך לחקור את המיניות כשאת דווקא אובייקט מיני בשיאו, כשכולם רוצים את מה שיש לך. תמיד התייחסתי אל עצמי ככה, כמו אובייקט נחשק, מאז שהפכתי לנערה. תמיד היה לי בטחון בנשיות ובמיניות שלי. זה תמיד היה מקור לכוח ושליטה גדולה על מי ומה שאני.  לרגע לא חשבתי שמישהו אחראי על הכוח והאושר שלי בנושא הזה, בדיוק להפך. גבר שזכה לצאת אתי ולהיות חלק מזה, היה בדיוק זה: מישהו שזכה. לא פחות.  אולי כי אני מאוד מינית, הייתה לי גם יכולת מעולה לסנן. בחיים שלי לא נפלתי על מישהו שעשה לי רע בקטע הזה. אם יצאתי עם מישהו וההתנהגות שלו לא הייתה נחמדה לי, הוא לא זכה להתקדם אתי.