הבנה

 

אני מפחדת…וזה לא בדיוק פחד, אלא חרדה. אבל זה טוב, לפחד מהמוות. הפחד שבלב מראה לצדו מתבססת אהבת החיים. זה לא תמיד היה כך.  הרב אצלו אני לומדת הודיע שמשבוע הבא, כשנסיים את ספר דברים, יפסיק להגיע למרכז לתת את שיעורו. הוא נתן את שיעורו במתכונת הזו בערך 20 שנה. הוא ימשיך ללמד כמובן, אבל בירושלים. לרגע אחזה בי תעוקה, ההשגה שלא תמיד הרב יתקיים ויהיה. בשבילי, בשביל תלמידיו הרבים, נגיש, ובכלל. מיד הנפש דחתה את המחשבה.  אחרי כן המחשבה עברה בטבעיות להוריי, המחשבה שלא יהיו לצדי מתישהו.  ולבסוף, המחשבה שאני לא אהיה חלק מהעולם. מתישהו.  צער נפל עלי, כאילו אני מתאבלת על לכתי. לא יכולה להסביר.  לפמעמים יש לי מחשבות שאני לא מסוגלת לשתף בהן. במקרה או שלא, למדנו בשיעור האחרון בספר דברים את פרק ל"ד והפסוקים: 

 

ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.   ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָבעַל-פִּי יְהוָה.   ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. 

 

התפתח דיון על זהותו של כותב הפסוקים הללו, מכיון שספר דברים ככולו מיוחס למשה, סביר שמישהו אחר, אולי יהושוע בן נון, כתב על מות משה. אבל יש גם סברה מעניינת שמשה כתב את זה על עצמו. השאלה גם מי קבר את משה? והתשובות חלוקות, ייתכן שהכוונה שהשם קבר אותו, ויתכן שמשה עצמו. גם אי ידיעת הקבר שלו מעניינת. גם העובדה שהמידע האחרון שמשה נפגש אתו בחייו הוא "ושמה לא תעבור", שזה מן אמירה די דווקאית של הבורא אליו.  אני די בטוחה שהכל קשור, שלא במקרה קברו של משה לא ידוע, ולא במקרה שמשה לא נכנס. למעשה, מאז שנגלה אליו השם במעמד הסנה הבוער, יתכן שמשה כבר ידע שלא ייכנס. 

נאמר גם משהו מעניין על תופעת הנבואה. איך נראה הדיבור האלוהי?  לפי סברות מסויימות בתורת הקבלה, הדיבור האלוהי כולל אותיות מעורבבות, והנביא עושה בהן סדר והופך אותן לדיבור. זה גם די הגיוני, כי הדיבור הוא פעולה של סדור, של אבחנה. יתרה מזאת, יכול להיות שהאותיות המעורבלות אפילו לא מופיעות כאותיות שלמות, אלא שברי אותיות, כך למדנו: ווים ויודים, כלומר קוים ונקודות. לפי התפיסה הזו, מבחינה מטאפורית, העולם נברא באותיות שמורכבות שברי אותיות. האותיות הופכות למשפטים שהופכים לדיבור.  כתבתי עכשיו תוכן כלשהו. אבל קבלת התוכן הזה מפניו של אדם שאת הרוחניות שלו אני מחפשת, לזאת אני קוראת מפגש.  ללמוד זה ללמוד, להיפגש (עם תלמיד חכם, נאמר) זה להיפגש. פה באה האבחנה בין אקדמיה למסורת, אני חושבת. בדיוק פה.  

 

איכשהו, בגיל 33 אדם לא צריך להשתתק מפחד בגלל המוות. לפעמים מנסרים בהווה רחשי דברים שעוד לא קרו. יש לי אינטואציות מוזרות, למדתי כבר לכבד אותן גם אם לא להבין. אז אני מרגישה עכשיו עצב יפה כיון שכשהרב הודיע שלא ימשיך לקיים את השיעור בפורמט הזה (דבר הגיוני אחרי 20 שנה ואחרי השלמת החומש), הרגשתי פתאום חסרה מהמציאות. אני מעט, שקופה? פחות קיימת?  כשאדם שאני אוהבת חדל מלהיות חלק מהיומיום של חיי, הקיום שלי מופחת. ככה זה.  אני מבינה למה משה לא נכנס לארץ. 

 

2 מחשבות על “הבנה

  1. ידיעת הקץ שלנו היא עצב גדול וגם הזדמנות אדירה לניצול החיים. בלי המוות אין חיים, וזו היתה הבחירה הברורה של אדם וחווה כשאכלו מעץ הדעת ולא מעץ החיים. חיים מודעים, עם מוות ידוע מראש. 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s