התפרסם איזה מאמר בניו יורק טיימס, משהו בסגנון "מהגרים מפחדים לבקש טיפול רפואי בעידן טראמפ". למעשה הכותרת הזו היא הסוואה לתיאור הבא: מהגרים לא חוקיים מתקשים להשיג גישה לטיפול רפואי בעידן טראמפ מאז החמרת האכיפה על החוק נגד שהייה בלתי חוקית. וכן הדאגה מגירוש. 

 

המאמר הזה עצבן אותי מהכיוון השמאלי והליברלי שהוא לקח, אבל אחרי מחשבה נוספת ונסיון להביט על העניין גם מהזוית הרחבה, עצבנה אותי גם הגישה הימנית רפובליקאית לנושא. אני אסביר: הקטע הליברלי מעצבן כי כמובן שאלו אנשים שעברו על החוק בעצם שהייתם ה'בלתי חוקית' בארצות הברית.  המדינה מתמודדת עם מערכת בריאות איומה ומחירי בטוח רפואי מאמירים, שרבים מאזרחיה מתקשים לשלם. הציפייה שידאגו למהגרים בלתי חוקיים היא צינית ומעודדת עוד מעבר על החוק וחציית גבולות.  מצד שני, מקסיקו היא מדינה ענייה ונחשלת (יחסית) גם בגלל קרבתה המרה לארצות הברית.  ארצות הברית קרעה ממנה טריטוריות במהלך ההסטוריה המשותפת שלהן, ובאופן כללי התייחסה אל מקסיקו כחצר אחורית. בעיות הסמים הנוראות במקסיקו הם גם תוצאה הגיונית לשוק עצום ועקבי לסמים מסוגים שונים בסוגים רבים של אוכלוסייה בארצות הברית.  הפשע הזה כמובן דוחף מקסיקנים רבים לשפר את חייהם ולחצות את הגבול בין העולם השלישי לעולם הראשון.  קשה להאשים אותם, מבחינה אינדבדואלית זה הדבר הנכון לעשות. במחינה מערכתית זה יוצר קטסטרופה.  

אז מה הפתרון ? הבעיה הגדולה היא שמדינות המערב, העולם הראשון, לא ישקיעו כסף במדינות זרות וינסו לעזור להן באמת, אלא בשני מקרים: אם מדובר במדינות מערביות אחרות שנקלעו למשבר. או, אם זו השקעה שיוצרת עדיפות אסטרטגית צבאית וכן הלאה (כמו בישראל או דרום קוריאה)  או השקעה שמניבה הרבה כסף לתעשייה המקומית.  במקרה של מקסיקו, אף אחת מהאופציות הללו לא מתקיימת.  לארצות הברית אין אינטרס אמתי לעזור למקסיקו לשפר את הכלכלה התשתיות והחברה, מה שהיה בולם את ההגירה מכיוונה במידה משמעותית. מאחר שאין אינטרס כזה (ומאמרים בניו יורק טיימס לא ייצרו אינטרס כזה) נותר ללכת עם האמת עד הסוף, להשתדל לגרש כמה שיותר מהגרים לא חוקיים, להטיל קנסות על העסקת אי חוקיים, ולשמור טוב מאוד על הגבול מפני חדירה מבחוץ. כלומר המענה במצב הנוכחי יהיה עקביות. לא מצב של דלת מסתובבת, אלא מאבק עקבי במניעה, בשמירת החוק ובהתמודות עם המצב הקיים והפחתת כמות השוהים הלא חוקיים על ידי גירוש.  הדבר כמובן צריך להתבצע בצורה מאורגנת ומסודרת, תוך התחשבות בנסיבות. 

זו גם הסיבה שוונצואלה ומצרים, מדינות שהתקיימה בהם כלכלה ויציבות שלטונית סבירה לפני מספר שנים, תקועות במצבן העגום.  אין מנגנון שיוצר ערבות במדינות עשירות יותר כך שאלו ייאלצו לעזור להן לצאת מהלולאה. סבל יכול לחולל תגובה, אבל לא אסטרטגיה ארוכת טווח שכרוכה בהשקעה כלכלית ומעורבות במדינה זרה.  זה לא היה קיים בעבר וכנראה לא יתקיים בעתיד. זו הסיבה שהגלובליזם לא באמת יעבוד, והלאומיות עולה. אנשים רוצים להצליח על חשבונם של אנשים אחרים, ואומות הצליחו במשך כל ההסטוריה ורוצות להמשיך להצליח, על חשבונן של אומות אחרות.  זה לא בגלל שאנשים מחפשים אכזריות, אלא שבמשחק יש מנצחים ויש מפסידים.  החלשים מפסידים והחזקים מנצחים. המערכת היחידה שהכניסה למנגנון הרציונאלי הזה שיקולים לא רציונאליים באופן עקבי ומערכתי, היא הדת. אבל הדתות כעת אינן חזקות. הן מתחזקות, וייתכן שכשיגיעו להבשלה אז דברים יתחילו להשתנות. כרגע הן עוד לא בנקודת המקסימום המקומי.  אם הדתות יעלמו ויהפכו להיות אמונות של אנשים אמידים שהולכים לעשות יוגה על שטיחון, או לחילופין מסורת נוסטלגית גרידא, הן לא יוכלו להשתתף במשחק הפוליטי ולא תהיה להן השפעה (גם על דרך החיוב בהליכה אחריהן וגם על דרך השלילה, כמובן, במאבק נגדן) . אני מאמינה שלשלילה ולחיוב על הדתות להמשיך להיות חלק מהזירה האנושית גם ברמת הפרט וגם ברמת הכלל. כמובן שהן עוברות שנויים עצומים וימשיכו לעבור שנויים עצומים. ולא, לא דברתי אפילו מילה אחת על אלוהים. דת היא עניין אנושי בעיקרה, אלוהים לא. הקצה האנושי היחיד באלוהים הוא שמו. על פי מה שידוע לנו.  חוץ משמו אין אנחנו יודעים עליו משהו קונקרטי. 

 

נחזור לדתות.  מבט מהיר בהסטוריה מבהיר שהן לא מנעו אכזריות, לא בין אומות ולא בין אנשים. פעמים רבות נרתמו מניעים אישיים לסוסי האמונה השועטים, ובפועלהמניעים האישיים שעטו קדימה והדת מיהרה אחריהם. לא תמיד ברור מה קדם למה. על כל פנים, הדתות בצורתן הקלאסית נעלמו מחלקים רחבים של העולם וכנראה מסיבה טובה. יש חזרה אמונית כללית וצורך ברוחניות, ולכן יש לקוות שהדתות שעולות יהפכו להיות מתוחכמות יותר ויצליחו להתקשר עם היצר האנושי, הפרטי והקולקטיבי, באופן נבון. היהדות עשתה את זה, אומרים שגם חלק מדתות המזרח. אולי זו הסיבה שהן שרדו והן מתבגרות וצומחות. לגבי הנצרות והאיסלאם, גם הן מתבגרות, אבל האיסלאם נמצא רק עכשיו בגיל ההתבגרות וזקוק באופן קיצוני ליד קשה. הנצרות בסך הכל משתנה לטובה במקומות רבים. יש הרבה עבודה, זה נכון, אבל היא מתפתחת. 

 

נחזור למאמר בניו יורק טיימס . 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s