מאז שהחלטתי שאני צריכה לעשות בחיי משהו שקשור בכתיבה, לא כתבתי כלום. לפני חודשיים בערך ישבתי בחדר עם עוד עשרה אנשים, והקראתי את הספור שלי. ראיתי את עווית הפנים שלהם מתחלפת, מנסה להבין למה התכוון המחבר, שהוא לטוב או לרע, אחר. שונה, ומאוד אני. ואז המילים הטובות הניתכות, כמו גשם שבא לברך וסופו שהטביע. אחרי שאחת מהן החליקה אלי פתק עם המלים: "את מוכשרת נורא, יש לך את זה!" , כבר לא יכולתי לכתוב כלום. פה ושם ישבתי מול המחשב עם ביסלי , אבל לא ברציני . עבדתי קצת על הספור שמלווה אותי כבר שנה וחצי על שבעה עמודים, הפכתי אותו שוב ליותר טוב. אבל את הספור הקצר שהימם, וובכן לא נותר לי אלא לנטוש . כאילו, אם יש לי את זה, אז מה יש לחפש? אני שונאת לחשוף את הספורים לאנשים, כי אז אני מרגישה לבד. אני מרגישה שהם לא מבינים, נתלים בדברים לא רלוונטיים: בדימויים או הגליצ'ים האלה, הלא סטנדרטים, שתמיד נדחפים בין השורות. מצד שני, יכול להיות שאני חרא של כותבת, שאני מזעזעת זייפנית וביזארית, אבל ת'אמת? לא מעניין אותי. מה שיותר מעניין זה שהכתיבה פתאום הפסיקה להראות כמו הדבר הכי טוב מאז קוממות הסושי. השנה הצטרפתי לקבוצת מחקר, והפרופסור (הנחמד) רוצה להכניס אותי לכנס בחודש הבא. הכנס האקדמי הראשון שלי! לא יודעת למה, זה יותר מרגש כרגע מלכתוב ספורים. מה אני רוצה להוכיח בזה, שאני פאקינג ילדה? אחרי שהודעתי לכל העולם שעליתי על הדרך המהירה לשיגעון וקניתי סוודר, והוספתי "כאן סופרת" אל שומר המסך , אחרי כל זה מה
חוויות חשקניות 