כמה בנאלים האנשים. זה משעמם כל כך.  מדוע פוחדים האנשים לסטות מדרך המלך? בצדק. סטטיסטית הם צודקים. החיים שלי מתחילים להראות כמו משהו בנאלי וחביב, אחרי שנתיים של גיהינום עלי אדמות. אבל מה הייתי בלי השנתיים האלה? מה הייתי כבר? בני דורי לא נהירים לי, עם המסכים שלהם, הסמס-ים, פייסבוק, אייפון. מעבירים מסרים אחד לשני, לאיזו תכלית? מה המסר? רוצים לומר מה? דור משונה. אני נשמעת לעצמי כמו סבתא, ומרגישה כמו אחת. לפעמים קשה לי לחבר את הגיל, 25, עם קורותיי, נסיבות הנפש. הסודות.  לומר שעברתי הרבה? כן.  הצבתי שלושה יעדים: לסיים תואר שני, להתחתן, לקדם את עניין הכתיבה לכדי פרסום. אני עובדת על שלושתם. כל אחד תובע את שלו, עם הקשיים הייחודיים לו. בלעדיהם לא אהיה אדם שלם. ניסיתי וניסיתי אבל הבנתי שאבוד, אני חייבת את כולם. זה אומר שהכל איטי.

אני יודעת שאני רוצה להתחתן ולבנות משפחה וככל שאקדים לעשות זאת כן ייטב. זו הבנה כזו שבאה לי תודות לעיר הנהדרת הזו, ירושלים. תודות לחברות ללימודים, מאסטרניות ודוקטורנטיות מוכשרות, אמהות לילדים קטנים. רק כשראיתי במו עיניי שזה אפשרי ושזה נכון וגמיש, הבנתי שגם אני יכולה לחשוב על זה. שהתיאוריה התל אביבית (היונקת מאירופה) כאילו ילדים זה משהו שכדאי לאחר ככל האפשר כדי להערך לו כלכלית, שזו פשוט פיקציה אחת גדולה. ולהתחתן הופך רק קשה יותר עם כל שנה ברווקות. מאז אמצתי את הגישה הבריאה (והלא רומנטית הזו) חיי האישיים הפכו פשוטים לאין ערוך. מצד שני, אני לא מסוגלת להרגיש. אך האם אני רוצה?

תואר שני למה? כדי שאבא יהיה מרוצה. וכדי שאני ארגיש מרוצה עם תחביביי האיגנורנטים (אסטרולוגיה ופופ). כאילו יש לי התעודה הזו להוכיח שאינני ראש ביצה. או שכן. מכל מקום זה חשוב תעסוקתית וכו וכו.

כתיבה. הנושא הרגיש הזה.