לחץ סמוי נתלה

אני מרגישה את הלחץ נתלה עלי. השנה התחלתי לעבוד בקבוצת מחקר, נוסף ללימודים. אני לוקחת קורסים של מוסמך, וזה מכתיב מיד שאני בערך הכי צעירה שם.  כולם נשואים נשואות, עם ילדים וילדות. ואני עוד לא. וזה מלחיץ. לטוב ולרע, אינני אדם סטנדרטי. החיים עוברים עלי מעט אחרת. דברים נתפסים במערכת העצבית,מעט אחרת. מעט הצידה. אבל הצורך לבנות בית ומשפחה, סטנדרטי ונשאר בעינו. 

אני עושה סדנת מתקדמים. כולם שם מעל גיל 35, ואני שוב הכי צעירה. זה מכפיל את הלחץ לעמוד בציפיות. להראות שאני יכולה להיות טובה מהם.  אמת, הרבה אנשים כותבים, אבל בערך 90% מהם פשוט נטולי כשרון. ולכן הם לא מהווים בעיה. ולהיפך, דווקא להתקל בטקסט מוצלח משמח, גורם לי לרצות לתת מעצמי. ולהתאמץ. טקסט שני שלי עומד להתפרסם בכתב עת.  ואני אמורה לעבוד על איזה ספור ולא עושה זאת, מתקדמת בקצב של נמלה. וזה לחץ וזו תחושת מחנק. וזה שם החשש מכך שאולי גבר לא רוצה אישה כותבת. שאולי חבל, צריך לבחור: אמנות או חיי משפחה. ואם כך אז כנראה אבחר בחיי משפחה.  כי הכתיבה מותירה עקבות. ואולי הפחד שאני לא מספיק טובה. ואולי הפחד שכן.  לכן התחברתי לטקסט Tao Te Ching, כי פעם ראשונה נתקלתי באדיאולוגיה שבנויה על ניגודים, על שיווי המשקל בין הניגודים בטבע, בחיים. וזו בדיוק הדרך בה אני עוברת אותם.

יש זכרונות שלא דוהים, והזכרון שלי צורב את המחשבה.  יש זכרונות שהם אבני דרך. אני מנסה לייצב את הספינה, כי עכשיו יש כאן אחראיות.  בניגוד למה שתמיד חשבתי,האמת היא שככל שיש עליך יותר אחראיות זה עוזר לך להרגיש טוב, להיות יציבה וחזקה יותר. כי את יודעת שאסור להתפרק, שאי אפשר. פשוט אי אפשר.

אני מפחדת שלא אמצא אהבה. כמה בנאלי. אולי אני בנאלית כפי שתמיד קיוויתי בסופו של דבר. אהבה שהיא הדדית ואמיתית ומובילה להקמת משפחה.  לא רעמים וברקים.  אני מפחדת מפני שאני אדם אמביוולנטי, מחד טובה ורכה ומאידך יש בי זרמי כישוף. אני מפחדת שגם האדם לצדי יהיה כזה. ואני רוצה בחור נחמד. אבל בי, יש רוע סמוי.