עצבות ונחמה

 

אני מרגישה עצבות הנובעת מחוסר יכולתי לבטא במילים את רובם של החיוויים שלי אודות העולם.  המוני מחשבות ותפיסות הנוגעות לאקטואליה ודת ואהבה ואוכל וכן הלאה.  אינני מבינה למה, אבל מרגע שקפצה התודעה ואיכויות הרוח עלו, אני לא מצליחה לדבר כבעבר. שותקת רוב הזמן, בוהה באויר,  לא בעצב אלא תחושת עומס בלתי נתנת לכימות.   כל כך הרבה ספרים קראתי ורעיונות עכלתי במיהרות לא נתפסת,  ופרטים שנחרטים בזכרוני בעקשות.  אני מרבה להתבונן על אנשים שאחרים אולי לא רואים… אבל אולי יש במחשבה הזו התנשאות.  אני מרגישה שייעודי כאדם לא מאפשר, כרגע, לומר את כל מה שיהיה להאמר. ומתחשק לי להסתלק מבלי לומר דבר. אולי אני פשוט נגועה בתזזית משיחית  כמותה חשו אלפי אנשים יומרניים במרוצת השנים? אבל מה המילה הזו, משיחיות, בכלל אומרת? 

 

הקשבתי להרצאה של פרופ' קרלו שטרנגר בTed.  ניתן לסכם אותה במילים:  דת זה רע, תאמינו לי פעם הייתי דתי.  

מוקדם יותר הערב ביליתי עם ארבעה אנשים שכנראה שייכים גם כן ל"שמאל הראדיקלי". ארבעת האנשים יצאו מזועזים וטרוטי עיניים מסרט מחסומים בסינמטק.  אחרי כן הזמינה אותנו אחת ,  בחורה מוכשרת מאוד בתחומה כאמנית,  לבית מהודר במרכז העיר.  כל כמה דקות הוזכרה המילה "ברלין".   הרי אי אפשר להשתייך לאינטליגנציה השמאלנית בארץ אם לא נוסעים תכופות ל"ברלין".  מאחר והיא ארחה אותי ורציתי לחלוק לה כבוד, לא אמרתי כלום.  תמיד האנשים האלה "מברכים" אותי על כך שאני לא נראית יהודייה, ושבברלין וודאי פונים אלי בגרמנית. אכן, הישג אנושי של הוריי, שיצרו בת שלא נראית יהודייה ואפשר לפנות אליה בגרמנית.   כמעט תמיד כל הבחורות ה"שמאל ראדיקליות" האלה,  נוסעות לברלין ומנהלות רומן עם בחור גרמני, בלהט מזוכיסטי תת קרקעי .   הם גלגלו ג'וינט ואני סרבתי.  אחרי כן התפתחה שיחת עומק על הקושי לחיות במקום עמוס סחים, ימנים, בורים ומה לא.  וכל הזמן נאלצתי להיות מנומסת כי היא ארחה אותי.  וגם אם הייתי נותנת לעצמי לדבר, לא הייתי יכולה לומר. אני אימפוטנטית רטורית.  וזאת כי במהותי אני משגשגת בסביבה שקוטבית לתפיסה הנוכחית שלי, אני צריכה ללכת נגד עצמי כדי לבוא לידי בטוי.     מה יכול לגרום לדיכאון? המחשבה שאאלץ לבלות את ימיי מוקפת באנשים כאלה ללא היכולת לדבר אתם.  נכון, הם עמוסים בתפיסות ירודות, אבל אני לא בסדר בשתיקתי, שלא מצליחה להעביר מה שכל כך דרוש. אם נגעתי באמיתות גבוהות,  מה הטעם אם הן לא עושות דרכן הלאה, לאנשים שיפיקו מהן תועלת?   

אני לא יודעת מה יותר מעציב, המחשבה שנולדתי אישה או המחשבה שנולדתי אני.  ואולי המחשבה שנולדתי.  אתנחם בשורה הידועה מתוך תפילת יום כיפור:  אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי. 

 

7 מחשבות על “עצבות ונחמה

  1. אני רוצה להגיב אבל תקועה באותה אימפוטנטיות רטורית שאת כותבת עליה, ושגם על גבי מכבידה כבר זמן מה, וככל שעוברות השנים רק יותר ויותר. 
    אני רוצה להגיד אולי- שגם כשאת מרגישה אימפוטנטית רטורית, הרטוריקה שלך כל כך חזקה.

    אהבתי

  2. זה דווקא הגיוני, שככל שהתודעה ואיכויותיה עולות, כך ניטל כוח הדיבור. לפחות בחברה. בדומה לקהילות דתיות, גם פה אצלנו, גרגירי הברזל נקבצים לקטבים, והשיח שנעשה במרחב הציבורי הופך להיות פינג פונג של דימויים, שחלקם שטחיים מאוד, לפעמים אפילו ממש רדודים, כך שדווקא תודעה גבוהה ותובנה עמוקה על החיים ועל הפוליטיקה ועל המזון ועל אהבה, למעשה על כל תופעה ועניין, דווקא היא נאלמת והולכת במרחב הציבורי הזה. בוודאי בקהילה שהיא שלך. בה הכי הקשה. המחיר שמשלמת אדוניתה של התודעה הזו הוא תחושה של בדידות.
    הרשומה נגעה לי במיתר פנימה
    תודה

    אהבתי

  3. אולי כשתגיעי לשלב הביטוי, יתפרקו החיוויים ממילא ואחרים יתפסו את מקומם. זו תמיד ברכה

    במובנים מסויימים אני מסכימה איתך לגבי ההייפ הברלינאי. מקווה שיחלוף במהרה לטובת כולן. גם מכאן זה לא נראה טוב

    אבל היטבת לתאר את תחושת הביטול והזלזול הזכורה לי מאנשים המחזיקים באמונה כזו או אחרת כלפי כל דבר שונה. ’תפיסות ירודות’? אני מקווה שאת מקשיבה לעצמך…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s