סמיילי עצוב

 

הכי חשובה בסוף המשכורת.  יש לי חבר, דירה משלי, חברים.  אבל יש לי משכורת.  גשם מטפטף על החלון, בשכונה שבה בחרתי.  הבוקר קמתי והרגשתי שאני רוצה למות. זו הייתה תחושה משונה, עקשת כל כך.  לא יכולתי להרגיע אותה, לא ידעתי מה עושים.  שנה לא הרגשתי ככה, מן רצון עקש, עקש מאין כמותו, למות.  הסתכלתי בראי, הפנים, הגוף הגמיש. הרגשתי שאני צריכה להפסיק.  הרגשתי שנאה עצומה לאדם ההוא, לאדם ששדד אותי , על כל ההשפלה והכאב שחוויתי בחיים האלה.  הסתכלתי על הספר של רבי נחמן , על החמסה שבקיר, ורציתי לירוק על הדת. נמאס לי מהשקרים האלה, מהפסיכדליה המזוייפת שמחזיקה אותי בחיים.  

שכבתי במיטה, על המצעים החדשים ,  בדירה הזו שלי.  רציתי כל כך למות, רציתי לגמור עם זה ודי.  חשבתי על המכתב מדיגניטאס, על המעטפה השמנה הזו שמחכה ליד החלון.  הם רוצים 160 יורו, ואין לי זין לשלוח להם את זה.   חשבתי על הגיחוך בתשוקת המוות שלי, שהרי בעוד כמה עשרות שנים אמות ממילא. אבל המחשבה לא נחמה.  רציתי לגמור עם זה עכשיו, עם כל הדראמה שמעורבת בעניין. רציתי לעשות את זה גרפי, משהו סקנדליסטי לשם שנוי,  משהו מנוגד לאפרוריות שלי.  אולי מותי יהיה מעניין מחיי?  שיהיה לי סוף סוף משהו מעניין להוסיף.  אבל מה מעניין בזה?  כמה בנאלי.   חשבתי על גרגר האבק שנקרא ארץ, שמקיף כוכב מתכלה, ועל הירח עם האור המושאל שלו.  אני חיה על גרגר אבק, כולנו חיים .  הסתכלתי בחלון, ראיתי בנות לבושות כמו זונות לכבוד פורים. אחת ארנבת זנותית, אחרת שוטרת זנותית. שלישית רופאה זנותית.  רציתי להצטרף אליהן. ידעתי שאפשר, בחורה שפתחה רגליים פה ושם, קשה להתחפש ?  אבל לא לקחתי כסף, לא. כסף עשיתי בדרך מכובדת.  למדתי דברים מכובדים.  מה מכובד בי?   אפילו שם אין לי, החלפתי אותו כל כך הרבה פעמים שמי זוכר.  החבר סמס, יש מסיבה הלילה וצריך להתחפש לבריטים.  מתי יבין שאני מטורפת?  מדוע הוא רוצה להיות אתי?  כנראה יבין כשיחזור הביתה ויפתח את הארון, יראה אותי מקופלת.  זה הצחיק אותי, המחשבה.  דבר אחד ויחיד מצחיק.  הוא אמר, כל החברים שלי יש להם חברות והם נוסעים לחו"ל בפסח. אמרתי לו, מה אני לא חברה שלך?  הרי גם לך יש.  הוא צחק ואמר, מה את גנובה?  כנראה פספס. הייתה הזדמנות לברוח, לא ברח. 

שוב ושוב חשבתי על ההשפלה, על הפגיעות שהאדם ההוא גילה מולי, איך השתמש בי כמו בטריה, כמו במטריקס.  ורציתי לגווע בסבלי, וןרציתי שמישהו ישמע אבל אף אחד לא שומע.  ונזכרתי שאמרתי לרב,  האדם הוא החיה היחידה שמודעת למותה, והחיה היחידה שפיתחה דת. אתה לא חושב שההנחה שהאל מתגלה (הנחה מזעזעת, התגלות של אל אינסופי), זו תגובה לידיעה שכולנו נמות?   והוא ענה לי יפה הרב, הוא אמר שזה להיפך. הוא אמר, בגלל שבאנו מהבורא הזה, בורא אינסופי , המחשבה על מותנו מזעזעת.   חייכתי ואהבתי את הרב כל כך, האדם שהציל את החיים שלי. והדליק את האור.   קמתי מהמיטה וסמסתי סמיילי.