בין נרקיסיזם לאגומניה

 

העולם קצת השתגע; דונלד טראמפ נאבק בדרך לבית הלבן, בוב דילן מקבל את פרס נובל לספרות. מה בין שתי התופעות האלו? ההגעה של הפופ, או הריאליטי, לתרבות הפוליטית מזעזעת אותנו, אולי יותר מהנדרש. בוב דילן חצב דרכים חדשות במחשבה האמריקנית, איך אנשים חושבים "נמוך" ו-"גבוה", עניין המתבטא גם באופני ההצבעה שלהם. כבר ב"חשמל רך" התנסיתי בחיבור. האם דילן משורר ? האם טראמפ הוא פוליטיקאי ? 

ההיכרות
עם שני האישים המרתקים האלה, שמאופיינים בשליטה גדולה במילים ורטוריקה, ובמקרה של טראמפ באנרגיה בימתית רבה, למדנו שהן לא מה שחשוב.  המפגש עם האמת מתחיל איפה שהמונחים וההגדרות נכשלות.  

 

אני זוכרת, בתחילה, שרק התחלתי להכיר את בוב דילן, שקראתי את ה"כרוניקות", איך המילים שלו ניתצו
אותי.   כל מילה הייתה כתובת וחשבתי שאם אלך
לכל המקומות, משהו מדהים יקרה.  איך הלב מיהר
בלילות שישבתי בחדר וקראתי, איך קיוויתי שנתקלתי באמן מספיק טוטאלי שיסיט
אותי ממה שקרה. איך רציתי להיות בדיוק האדם הזה עד שכעסתי ממש על שאני אני.  והתחושה הזו, שנצתת בלב כל מי שצורך את  המוסיקה, כלומר את המילים, את המילים שלו לעצמו,
התחושה כזו מנוולת ובוגדנית… לקח לי כמה שנים
להבין שזה, הראש של דילן, לא מקום לאחרים. הוא רוצה להשתמש באנשים,
בהבנה שלהם, כדי להבין את עצמו – ואז, להיות חופשי.  

 

זה נכון לומר שדונלד טראמפ מונע מרצון להשתמש באנשים. אין זה אומר שלא יוכל להיות נשיא טוב עבור אמריקה.  דונלד טראמפ הוא תופעה שלא יכלה לקרות בזירה העולמית בלי הזעזוע שחטף השמאל  העולמי ב"אביב הערבי", וההבנה שחלחלה עם עליית ברק אובמה (ופרס הנובל החטוף שהופקד בידיו), שכל מה שידענו או חשבנו שידענו על התרבות וההיסטוריה האנושית מצד אחד רלוונטי מאוד ומאידך, ניתן לאחסן במוזיאון. אנחנו, הדור שחי במאה ה-21, משוחרר. משוחרר כמו שאף דור לפנינו  לא היה. אנחנו דור שפוטנציאל החירות שלו מסוכן ומקסים. דור של עשרות או אלפים או עשרות אלפי פצצות אטום מסודרות במסדרונות התודעה שלו.  והאמנים או הפוליטיקאים שעלו מתוכנו? בוב דילן עלה לגדולה בתקופה שאמריקה הייתה פצועה, בשנות השישים ומלחמת וויאטנם. הוא עשה את הונו דרך המלחמה והתנועה לזכויות האזרח.  טראמפ עלה בתקופת החזירות לזהב של שנות השמונים, כשהכסף עצמו, כמושג, החל לחמוק משליטתו של האדם. אנשים כמו בוב דילן אבל גם דמויות כמו בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ, והאנרכיה שהם מביאים אתם מבשרת את זה בדיוק ; אם יש דרך לאפיין את האנשים האלו, הם מבשרים של חירות גדולה. כמעט אנרכיה. ויותר מדי חירות לנפש, עושה לו כמעט מה שעושה ה-LSD, סם שאני צופה שיחזור לזירת הצריכה בקרוב מאד. 

 

כוחו של
דילן המשורר, בעיני, בכך שהכתיבה והנוכחות שלו הן אי-נוכחות.
כשאנחנו קוראים מסמך או עמוד בספר, בין כל שתי מילים יש מרווח. ובין כל שתי אותיות
יש מרווח. דילן הוא אמן המרווחים.   אין דרך
ללמוד לעשות את זה, וזו לא בחירה, אך העדר שלו, וזו מתת שיש למתי מעט מהאמנים, נוכח.   כלומר הנוכחות שלו כשלעצמה כל כך מוטלת בספק, כמעט מעוררת אי נוחות (אפילו בו, אפילו היכולת שלו להגדיר את עצמו עולה לו בסבל), והצורך להתחלף ולהתקלף מזהות הוא לא עניין ציני של התחדשות וריענון,
הפתעת המעריצים/מבקרים, אלא –  מה שיש לו מעצמו,  בין מה שהיה עד לפני רגע לבין
מה שעוד רגע יהיה.  המקום הזה, המרווח הזה,
שם הוא קיים ממש. כשהוא כבר נוכח, הוא שם מסכה
ומתחפש למישהו אחר – ועושה זאת במופת שמראה משקפת את המתבונן.  

כוחו של טראמפ שהוא הווה, כל כך הווה שאי אפשר להמלט מזה. תומכים או מתנגדים, התהילה המרה שהוא מציע כופה עצמה על האנשים. וכרגע, ההווה העולמי, נרצה או לא ,עובר דווקא בגרון שלו; באני של דונאלד טרמפ ובכובע האדום.

בוב דילן הוא נרקיסיסט, טראמפ אגומאני. שניהם נוסטלגיים, כל אחד בדרכו. דילן החל מיד בנוסטלגיה לפולק, שהתחלפה בדחיפת הז'אנר כולו הלאה, אל הגיטרה החשמלית, עד שהמשיך לעבר הרוק. טראמפ ניהל בגיל 27 חברה שאנשים אחרים מנהלים בגילאי הארבעים שלהם. הוא עיצב, בין היתר, את קו הרקע של העיר ניו יורק. אותה עיר שדילן, וחבריו המוסיקאים, שרו.  היום, טראמפ מדבר כמו אדם צעיר, מתפוצץ מאנרגיה ונחשד בשימוש בסמים. הוא לא מסוגל להפסיק לנוע מתחנה אחת בקמפיין לאחרת. כמעט כמו דילן וה-never ending tour שלו. 

 נוסטלגיים להחריד, הם מחפשים לשחזר את מה שהיה  ויודעים שאי אפשר, נקרעים ומגשרים על התהום במילים הכי יפות, או הכי מקפיצות. נחשוב על הסלוגן: make america great again. נשמע כמו משהו ממשרד הפרסום ב-Mad Men. משהו שהיה בעבר ומישהו  נטל אותו והניח בהווה. 

 

עבור שניהם, בסופו של דבר, נשים הן חומר לעבוד אתו. משהו לקחת ממנו מה שצריך מתי שצריך. זה לא שובניזם, פשוט צורך. אמריקה חלשה היום. אמריקה חלשה יותר מכפי שהייתה מאז מלחמת העולם השנייה.  האם מנהיגת  העולם החופשי תעשה את אמריקה חזקה? האם אמריקה צריכה נשיאה? מה זה אומר ששלוש המעצמות של המערב, גרמניה בריטניה ואמריקה, יישלטו בידי נשים?  אולי המימוש הגדול ביותר של שליטה ל-50% מהאוכלוסיה זה אלפי שנים. ואולי רמז לדעיכת ההגמוניה המערבית. ימים יגידו. 

 

 

הערה: הקטע במצב ראשוני/טיוטי ועתיד לעבור עריכה