הריאליטי 2.0

 

האושר היחיד האמתי שלי בחודשים האחרונים הוא עיסוק אובססיבי, צמאון שאינו רווה, בפוליטיקה אמריקאית, הסטוריה בת זמננו ואקטואליה.  לא המשפחה, לא בעלי, לא העבודה שלי, הלימודים, ולא חברים, שום דבר לא באמת מעניין אותי כבר. אני לא באמת שם. כלומר בחיים. אם יכולתי הייתי רוצה לעבור לחיות בתוך מסכי החדשות אליהם אני מכושפת. כל מה שקשור לאנשים האלה בשלטון, טראמפ והאופן בו הקבוצה ההזויה, רובה חסרת נסיון שלטוני של ממש (הנשיא דונלד טראמפ עצמו, יועצו הבכיר סטיב באנון, יועצו היהודי וחתנו הנאה ג'ראד קושנר וגם במידה מסויימת קליאן קונוויי וה"עובדות האלטרנטיביות"), כולם מהלכים עלי איזה קסם. עם יד על הלב, זהו קסם מר. אך הוא מסב עונג שהחיים הרגילים, היומיומיים והדי נורמליים שלי, אינם יכולים להתחרות בו. אני רואה סרטים וסדרות, אבל שום דבר לא מתקרב ל"ריאליטי הגדול מכולם" הזה. מישהו שאל אותי לפני כמה זמן למה תמכתי בדונלד טראמפ. האם מניע בידורי הוא מניע? לא אמרתי כמובן את האמת, אבל זה חלק נאה ממנה.  ותכלס, כשכתבתי את הפוסט לפני כמעט שנה וחצי לא יכולתי למצוא שם ראוי יותר.

אז העולם החופשי נמצא בידיהם של כמה יצורים. אמנם הם מלווים בקבוצת מומחים מוכרים מתחום הצבא הבטחון והשירותים החשאיים (אנשים כמו גנרל פלין, גנרל ג'יימס מאטיס, ראש הסי.אי.איי הטרי פומפאו וכו') או בכמה פוליטיקאים מוכרים (סגן הנשיא פנס, ריינס פריבוס ראש הסגל בבית הלבן ופול ראיין יו"ר בית הנבחרים) העוטפים אותם במראית רצינית ולגיטימית, אבל בתכלס? עם יד על הלב? על מי אנחנו עובדים.  הקבוצה הזו עושה כשלה בעולם, כמו ילדים, לפחות בטווח הקצר. וזה בדיוק הדבר שכל כך שובה לב. מישהו עם כח אמיתי, עם סכמות, עולה סוף סוף ואומר, בין שטף הדברים האחרים: בואו נשים זין על העולם.  

אנחנו חיים בתקופה בה הכתב כפי שהכרנו אותו, כסוכנו של הזיכרון, הכתב הקלאסי על נייר או ההדפסה על נייר, הולך ומוחלף בכתיב אלקטורני שחסר את אלמנט הזיכרון באותה מידה. אנחנו חיים בתקופה בה החוש הויזואלי, הוידאו, הרשתות החברתיות, העתונות האלקטרונית, הכל מתחלף במסכים. אנחנו מוקפים, כמעט במן טוויסט בודהיסטי, במסכים של אשליה. לא נותר אלא להוציא את הפופקורן. צריך אמנם חוש הומור פרוורטי כדי להנות מהריאלטי שטראמפ השיק ב-20 לינואר. ריאליטי שכולנו מופיעים בו. נכון, אם אתה איראני שרוצה להכנס לארצות הברית ולחזור לעבודתך במחשבים ולא יכול בגלל צו המניעה האחרון, זה די איום. מצד שני, אני מאמינה שהמדיניות שיקים ממשל טראמפ לטווח הארוך תהיה שונה ומוגדרת טוב יותר, גם תוך הקשבה לקולות הביקורת במדיה בעתונות ובקרב המפלגה הדמורטית. זה לא שטראמפ אטום לביקורת, אבל הוא בהחלט בודק כמה המים קרים. או חמים, במקרה הזה.  ואני כרגע לא רוצה להכנס לעניין הפוליטי או המדיני של המניעים מאחורי צו המניעה.  אני רוצה להתייחס לעצמי, באגואיזם קל, ולאובססיה האמתית היחידה שלי, הבית הלבן וקורותיו בעשרת הימים האחרונים.  ומה שאלגנטי כל כך בריאליטי הזה, שהוא מנכס לעצמו בקלילות כמעט כל התרחשות אחרת שקורית כרגע, גם אם איננה קשורה. למשל, אתמול ראיתי את הסרט על המרגל אדוארד סנודן, שנגמר בכך שהצעיר המבריק, כלומר המרגל הבוגד, מצא מקלט ברוסיה. אך זאת בתקופת ממשל אובמה העוין למדינה הזו. ומה יהיה עכשיו ?  באופן עקרוני, סנודן עושה עלי רושם  של שורד, אני מאמינה שיצליח לחמוק גם במצב הזה מעונש ומאסר. הוא פשוט גמיש מדי. ואלגנטי.  וזה רק קצת. מה עם כל שאר הדברים? אנגליה, צרפת, גרמניה. לסיכום, אני מרגישה כמו עקרת בית נואשת שעלתה על ערוץ ויוה. 

 

 

 


 

גאונות צרופה קול  ג'ון סטויארט (ג'ון לייבוביץ' במקור) אחד הבודדים בתעשיית המדיה והבידור שמבינים את מה שמתרחש ויודעים לתת לו בטוי מדוייק. 

אנג'וי!

 

   

 

 

6 מחשבות על “הריאליטי 2.0

    • כן, טוב צפוי פוסט יותר מעמיק בקרוב; זה מעין שחרור קיטור.  וככה גם אני רואה את השבועיים- חודש הראשונים של הממשל החדש. 

      אהבתי

  1. המציאות ללא ספק עולה על כל דמיון, וכל תסריטאי שהיה ממציא דמות כמו טראמפ היה מושלך מכל המדרגות בתור הוזה בלתי אמין.
    זה דבר אחד להגיד ’בוא נשים זין על העולם’ ודבר אחר כשזה פוגע בך. אז כעת זה פוגע באנשים מארצות אחרות, אבל כמו שאמר מרטין נימלר: 
    First they came for the Socialists, and I did not speak out 
    Because I was not a socialist.  
    then they came for the Trade Unionists, and I did not speak out because I was not  a trade-unionist
    Then they came for the Jews, and I did not speak out because I am not a Jew
    then they came for me and there was no one left to speak for me
    מאוד מקווה שנתבדה. אבל יש בהחלט משהו מפחיד בהפקדת גורל העולם בידיו של איש בלתי צפוי. 

    אהבתי

    • תראי, לאף אחד אין יכולת לדעת מה באמת יהיה. אבל אני מרגישה אינטואיטיבית שיש ממש, לגבי טראמפ, באמירה: his bark is worse than his bite.

      הוא כרגע מטלטל את הסירה. לטווח הארוך, אם הוא מעוניין למשול, תיבנה (מבחינה מעשית) תוכנית מוגדרת יותר ויציבה לממשל זה. לא יציבה דוגמת ממשל אובמה או בוש,  כן משהו שאפשר לסמוך עליו. למשל, הוא מקיף את עצמו באנשים טובים מאוד. גם המועמדים לעליון, גם המנויים הצבאיים והשרים שהוא מינה. אלו אנשים מוכשרים וטובים וזה כן אומר משהו. 

      אהבתי

  2. מסכים איתך במאה אחוז. זו בדיוק גם ההרגשה שלי (למרות שאין לי זמן לעקוב באובססיביות הנדרשת). זה אכן מרתק, משעשע ומפחיד וריאליטי.
    אין ספק שטראמפ הוא הנשיא האמיתי הראשון של עידן האינטרנט, וזה לא מקרה שסטיב באנון היה גם מפיק הוליוודי וגם מנהל אתר אינטרנט חשוב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s